פסק-דין בתיק ת"א 10285-07 - פסקדין

1.         כתב התביעה

התובע הוא הקדש דתי לצרכי צדקה, והינו הבעלים והמחזיק במושכר, הכולל חדר בשטח של 8X8 מ"ר, מטבח, חדר שירותים וחצר ברחוב הנביאים 22, בירושלים (להלן: "המושכר").

הנתבע 1 הוא דייר מוגן במושכר מאז שנת 2001, אז "ירש" את זכות הדיירות  המוגנת של סבו המנוח  ("דייר נגזר"),  מכח סעיף 20(ב)  לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), ובהתאם לפסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש דנן בענין זה בת"א  6876/97 (נספח ב' לכתב התביעה).  הנתבעת 2 היא בת דודתו של הנתבע 1 והנתבע 3 הוא בעלה. 

בכתב התביעה מיום 17/09/07 עתר התובע להורות על פינויים ו/או סילוק ידם של הנתבעים 1-3 מהמושכר, על בסיס חמש עילות מצטברות:

א.      אי תשלום דמי השכירות ע"י הנתבע 1 במשך תקופה ארוכת שנים (עילת פינוי לפי סעיף 131(1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר) ;

ב.       העברת השימוש והחזקה במושכר לנתבעים 2-3. על פי הנטען, הללו התגוררו במושכר יחד עם בנם בן השנה, לכל הפחות במהלך השנתיים שקדמו להגשת התביעה דנן (עילת תביעה לפי סעיף 131 (2) לחוק );

ג.        הפקת רווח בלתי הוגן ע"י הנתבע 1 מהשימוש שעשו הנתבעים 2-3 במושכר (עילת פינוי לפי סעיף 131(6) לחוק) ;

ד.       ביצוע שיפוצים  יסודיים במושכר,  ללא ידיעתו ו/או הסכמתו של התובע (עילת פינוי לפי סעיף  131(2) לחוק) ;

ה.      נטישת המושכר ע"י הנתבע 1 (עילת פינוי יציר הפסיקה) ;

בנוסף, עתר התובע  בכתב התביעה  לחייב את הנתבע 1 בתשלום דמי השכירות עבור שבע השנים שקדמו לתביעה דנן   בסך של 5,628 ש"ח (ע"פ חישוב של 67 ש"ח לחודש), וכן לחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, בדמי שימוש ראויים בסך של 59,486 ש"ח בגין הרווח שהפיק הנתבע 1, כביכול, מהתמורה שגבה מהנתבעים 2-3, בגין מגוריהם במושכר. 

2. כתב ההגנה

בכתב הגנתו טען הנתבע 1 , כי מעולם לא נטש את המושכר, וכי הוא מתגורר בו ברציפות מזה כ-36 שנים (בתחילה יחד עם סבו, אשר גידלו מאז היה ילד, ולאחר מכן כ"דייר נגזר,", מכח זכות הדיירות המוגנת ש"ירש" מהסב לאחר פטירתו). לגרסתו, מעולם גם לא העביר את  זכות השימוש או החזקה  במושכר לאחרים, ואך אירח את בני משפחתו, הנתבעים 2-3, במושכר,  " ללא כל תמורה, ולמשך תקופה קצרה, לאחריה עזבו את המושכר" (ס' 11.ג. לכתב ההגנה).    

בנוגע לשיפוצים שביצע, לכאורה, במושכר  טען הנתבע 1, כי כל שביצע במושכר היה " תיקונים, וסיוד המושכר מפעם לפעם" כמתחייב על פי חוזה השכירות , ואילו בנוגע לאי תשלום דמי השכירות טען הנתבע, כי במשך השנים פנה לתובע מספר פעמים בדרישה לקבל ממנו פירוט של גובה דמי השכירות שעליו לשלם,  אך כל פניותיו הושבו ריקם. לדבריו, עם הגשת התביעה דנן , בה צוין הסכום  הנדרש,  הוא שיגר  לתובע, באמצעות בא כוחו, המחאה על הסך הנ"ל , אך זו הוחזרה לו על ידי התובע בלא שנפדתה.

לחלופין ולמען הזהירות, טען הנתבע 1, כי הוא זכאי "לסעד מן הצדק" אשר ימנע פינויו מהמושכר, מאחר והמושכר הינו דירת מגוריו היחידה, ואין באפשרותו   לממן דירה אחרת למגורים. 

הנתבעים 2-3, לעומת זאת, לא הגישו כל כתב הגנה מטעמם, וביום  28/1107 ניתן אפוא (ע"י כב' הרשמת ת' נמרודי) פסק דין  נגדם, המורה על סילוק ידם מהמושכר ועל חיובם בתשלום סך של  59,486 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, לתובע. ביום 16/01/08 הגישו הנתבעים 2-3 בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 5425/08), ובישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 24/01/08 הוריתי, על יסוד הסכמת הצדדים , על ביטולו של פסק הדין שניתן כנגד הנתבעים 2-3, בכל הנוגע  לחיובים  הכספיים בלבד (תוך הותרת  צו הפינוי על כנו), וקבעתי כי שאלת חבותם הכספית של הנתבעים  2-3 כלפי התובע תידון במסגרת הליך זה (ע' 2 לפרוטוקול) .

3.         דיון והכרעה

3.1       נטישה

עילת הנטישה אינה נמנית על עילות הפינוי הסטטוטוריות הקבועות בסעף 131 לחוק, אלא נוצרה ע"י הפסיקה , על רקע התכלית החקיקתית העומדת בבסיסו של חוק הגנת הדייר -  להגן על דייר, אשר ללא  הגנת החוק היה נותר ללא קורת גג (ראו: כב' הנשיא אגרנט ע"א 805/75 יצחק בן שלמה ואח' נ' צופיה קובדלו , פ"ד ל(3), 238, 248 (1976));  ד' בר-אופיר, סוגיות בהגנת הדייר (מהדורה שניה-2005)  125).

  יפים בענין זה  דבריו של  כב'  השופט מ' עציוני: