פסק-דין בתיק פ 4778/03

      א. רקע

1.      כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום מתוקן ולפיו הואשמה היא במעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338 (6) לחוק העונשין תשל"ז - 1977, זאת בגין אירוע מיום 8.3.03 עת לא נקטה אמצעי זהירות נדרשים ביחס לכלבה שברשותה, לא מנעה ממנה לצאת מחוץ לחצר ביתה, כשאינה קשורה ובלא זמם. כתוצאה מהאמור, השתחררה הכלבה ונשכה את המתלוננת ברגלה הימנית.

2.      הנאשמת הודתה במיוחס לה ועל פי הסכמת הצדדים נדחה הדיון, על מנת לקבל את חוות דעתו של שירות המבחן בנושא הרשעתה. אציין כי לכשעצמי סברתי כי אין מקום לקבלת חוות דעת כאמור, שכן לא ברורה היתה לי כל התערבות טיפולית נדרשת, הן בשאלת העבירה שבוצעה והן בבחינת אישיות הנאשמת. את דעתי האמורה הבעתי אף בהחלטתי מיום 7.12.05, המדברת בעד עצמה, ואולם דוקא המאשימה היתה זו שדרשה את קבלת חוות הדעת, על רקע ההסדר שבין הצדדים ועל כן נדחה הדיון שוב לצורך קבלתה.

3.         עתה, הונחה חוות הדעת המבוקשת על שולחני, הצדדים טענות טיעוניהם ובעקבות כך   ניתנת הכרעת דין זו.

ב.          חוות דעת שירות המבחן

4.      חוות הדעת קצרה יחסית וחד משמעית. המדובר בנאשמת נורמטיבית בת 62, אם ל - 3 ילדים וסבתא ל - 5 נכדים, העוסקת מזה 40 שנה בהוראה, עובדת בבי"ס כמורה ויועצת חינוכית ובסוף שנה"ל הקרובה עומדת לפרוש. ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינה פעלו את פעולתם, היא לוקחת אחריות מלאה על העבירה ומודעת למשמעות הפגיעה הנובעת ממעשיה.

5.      שירות המבחן סבור כי הרשעה תוביל לפגיעה ישירה בתפקידה, במעמדה המקצועי ובאורח חייה הנורמיבי. בנסיבות אלה ממליץ השירות לשקול אי הרשעה ולהטיל עליה עונש של 100 שעות של"צ, על פי כנית שנבנתה עימה, אשר יהווה עונש חינוכי והרתעתי הולם.

ג.           טיעוני הצדדים

6.      ב"כ המאשימה, הודיע כי המאשימה אינה מסכימה להמלצת שירות המבחן וביקש להרשיע את הנאשמת ולהטיל עליה מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלוננת. עמדתה זו של המאשימה נובעת מכך כי יש בעברה של הנאשמת עבירה דומה, שנעברה כשנה קודם האירוע הנדון ובו נמנע בית המשפט מלהרשיעה. בנסיבות אלה, ומשחזרה הנאשמת על מעשיה, מתבקשת איפוא הרשעתה בדין.

7.      ב"כ הנאשמת הסביר בדבריו את פעולותיה של הנאשמת בעקבות האירוע הקודם למניעת יציאת הכלבה, הגבהת השער  של חצר הבית והתקנת קפיץ, ואף הציג תמונות להמחשת העניין. לדבריו, אין המדובר בחוסר אחריות אלא בארוע רגעי בו בשניה של פתיחת השער יצאה הכלבה. בעקבות האמור, החליטה הנאשמת להמית את הכלבה המתת חסד ועל כן, אין סיכוי להשנות המקרה.

לגופו של עניין חזר ב"כ הנאשמת על האמור בתסקיר והוסיף, כי בנה של הנאשמת ונכדיה מתגוררים בארה"ב והרשעה תוביל לאי קבלת ויזה ומניעת ביקוריה של הנאשמת את משפחתה. יצויין, כי בהליך נפרד, במסגרת תביעות קטנות, פיצתה הנאשמת את המתלוננת בסך של 2,000 ש"ח. בנסיבות האמורות ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן.

ד.      שאלת אי ההרשעה

8.   כללי החוק והפסיקה בענין סוגית ההרשעה ידועים, ולא כאן המקום להרחיבם. בקצירת האומר יצויין, כי הן על פי חוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] תשמ"ב- 1982 בסעיף 182 העוסק בענין זה, והן על פי הפסיקה בענין זה, ובראשה פסקי הדין המנחים בענין רומנו (רע"פ 432/85 גדעון רומנו נגד מדינת ישראל תק' על' 85 (3) 737), בענין כתב (ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל  פ"ד נב' (3), 337) ובענין שמש (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נגד ויקטור שמש ואח', פ"ד נ' (3) 682),"ברירת המחדל" הינה הרשעה, ואי הרשעה הינו חריג לכלל ונקבע בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה.

8.      מעיון בעובדות המקרה נראה היה לי לכאורה שאין זה המקום שלא להרשיע את הנאשמת. סוג העבירה אינו כזה המטיל קלון, אין זו הפעם הראשונה בה נעברה העבירה על ידה ודוקא היותה דמות מחנכת בבית ספר, יש בה לכאורה כדי לחייב הרשעה, אשר תהווה כלי הרתעה אפקטיבי.  למרות האמור באתי לכלל דעה כי אין להרשיע במקרה שבפני ולהלן נימוקי:

א.                  ראשית, התרשמתי אף אני, כי אכן מדובר בנאשמת נורמטיבית ואחראית אשר הפנימה את מעשיה, מתחרטת עליהם  ונוטלת אחריות בגינם. 

ב.                 מבלי להקל ראש בחומרת העבירה, הרי שהנסיבות בהן בוצעה אינן מן החמורות. תוצאות ההרשעה על מעמדה ותפקידה של הנאשמת על פי חוות דעת שירות המבחן, הינן חמורות.

ג.      קיימת סבירות נמוכה ביותר, אם בכלל, שהנאשמת תעבור עבירות נוספות, בכלל או כזו בפרט, כשביצוע העבירה על ידה, אינה משקפת דפוס התנהגותי.

ד.      השפעת ההרשעה על אפשרות הגעתה של הנאשמת לביקור ילדיה והשיבוש המשמעותי במהלך חייה. 

       ואולם יתרה מכך כאמור לעיל, הגיעו הצדדים להסדר טיעון ולפיו תועבר בחינת השאלה בנושא הרשעתה לשירות המבחן. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 10.4.05 מלמד, כי התביעה לא ציינה, כפי שנוהגת היא לעשות במקרים אחרים, את אי מחויבותה לתסקיר, תוך שמובן היה, שהצדדים (ולפחות התביעה), יפעלו בהתאם להמלצות התסקיר. אדרבא, בדיון מיום 7.12.05 היתה זו דווקא התביעה שעמדה על קבלת התסקיר והדגישה כי עושה כן על רקע תסקיר שירות המבחן. לו היתה מעירה לפחות התביעה כי אינה מחוייבת להמלצות התסקיר, היה ניתן אולי, לקבל את חזרתה מההסדר ואולם, אין זה כאמור המקרה שבפני. לא ברור לי איפוא על יסוד מה מצאה התביעה לנכון לחזור בה מההסכם אליה הגיעה, ולא הביאה היא בפני כל נימוק שהוא שיש בו כדי להסביר את פשר הדברים.