פסק-דין בתיק פ 234/00

1.         בתאריך 11/12/05 השמענו "השלמה של הכרעת הדין". לפנינו בקשה נוספת מטעם הנאשמים, שמשמעותה להוסיף ולהשלים את הכרעת הדין מטעמנו. בהסכמת המאשימה נעתרנו לבקשה. את החלטה הנוכחית, כמו גם את ההשלמה הקודמת מיום 11/12/05, יש לראות כחלק מהכרעת הדין.

2.         העובדות שהביאו לתוצאה שבהכרעת הדין פורטו בהכרעת הדין עצמה. הבאנו את הנסיבות שבהן נדרשה השלמתה של הכרעת הדין בהחלטתנו מיום 11/12/05. כאן נחזור ונביא בתמציתיות עובדות הקשורות בהחלטתנו זו, כדלקמן:

הרשענו את הנאשם מס' 1 ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977. את הנאשם 2 זיכינו מעבירה זו, אולם הרשענו אותו בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

לאחר מתן פסק דיננו, במסגרת ערעור לבית המשפט העליון, טען הסניגור כי נודע לו מפי עו"ד זכריה מפרקליטות המדינה, אשר ייצג את המדינה בערעור (בעוד שבהליכים לפנינו יוצגה המדינה על ידי פרקליט מפרקליטות המחוז), כי קיימת בתיק התביעה ידיעה מודיעינית ותעודת חיסיון המתייחסת לזהות מוסר ההודעה (ולא לתוכנה), אשר לא הובאו, ככל הנראה, לידיעת הסניגוריה.

3.         נוסח הידיעה המודיעינית בקטע החשוב לענייננו היה זה:

"אברהים נסע וחזר למקום על אחיו (וככל הנראה, צריך היה להיות "עם אחיו", הערה שלנו). במקום התפתחה קטטה במהלכה והיל קיבל אבן בראש. אחמד סודקי ניסה להפריד בין המתקוטטים ואז נדקר בסכין על ידי עבד אלטיף.

אחמד סודקי התמוטט ועבד אלטיף וגיסו עזבו את המקום לכפר מוקבאלה.

במהלך ההלויה של אחמד אביו סודקי אמר לאנשים כי רוצחי בנו בחוץ ובניו של אחיו אחמד נעצרו לשווא".

4.         התיק הוחזר אלינו על ידי בית המשפט העליון, וכהוראתו דנו בראיה המודיעינית. פירטנו בהחלטתנו מיום 11/12/05, מדוע לא הובא המקור ליתן עדות לפנינו על אף שהחסיון על זהותו הוסר על-ידינו, ומדוע על אף אי הבאתו ועל אף תוכנה של הידיעה המודיעינית, החלטתנו להשאיר את הכרעת הדין ללא שינוי תוצאותיה.

באותה החלטה התייחסנו בעיקר לדבריו של האב בהלווית המנוח. הסניגור ביקש כי ניתן החלטתנו גם לקטע הידיעה שבו נאמר כי הרוצח הוא הגיס של הנאשמים ולא הנאשמים עצמם. זאת אנו עושים בהחלטתנו זו.

5.         בדקנו את הידיעה. לעמדתנו אין בה כדי לשנות את מסקנותינו בהכרעת הדין. כאמור, יש לראות החלטתנו זו כחלק מההחלטה מיום 11/12/05, שם התייחסנו למשקל הראיות שעליהן מתבססת גירסת התביעה, וקבענו שעל אף שהמקור לא הובא לחקירה, מכלול ראיות התביעה מביא למסקנה אחת, שאנו משוכנעים מעל לכל ספק בנכונותה, לפיה הנאשמים ביצעו את העבירות בהן החלטנו להרשיעם.

6.         כאן נציין כי אותו עבד לטיף,  גיסם של הנאשמים, אשר על פי ההודעה המודיעינית, מסר הודעתו במשטרה, ואף היה עד בבית המשפט (וראו התייחסות להודעותיו ולעדותו של והיל בעמ' 24 להכרעת הדין, סעיפים 60-62) עמד לחקירה נגדית, והסניגור לא ביקש, עתה, לחזור ולחקור אותו בעניין אותה ידיעה מודיעינית.

7.         יש לזכור, ואף הדגשנו זאת בהשלמה מיום 11/12/05, כי המקור המודיעיני, שלא התייצב בבית המשפט למתן עדותו על אף צווי הבאה שהוצאו נגדו, הוא קרוב משפחה של הנאשמים וכי הדרך היתה פתוחה לסניגור להביא אותו כעד מטעמו. לא התרשמנו כי הסניגור עשה מאמצים כלשהם על מנת להביאו, בעוד שהרושם שלנו היה שאותו מודיע מתחמק מהמשטרה, בכך שהוא נעלם מביתו, מיד עם הוצאת צווי הבאה על ידינו.

8.         עוד יש להדגיש כי דעתנו היא שהמקור המודיעיני שמע את הידיעה המודיעינית מפי "מבוע", דהיינו מדובר בעדות שמועה של המקור המודיעיני, ואין אנו יודעים אם "המבוע" טוען שהוא ראה את הדברים או שמע אותם, גם הוא, מפי אחר (וראו עדותו של ליאור  קטלן, שהיה קצין המודיעין, שהפעיל את המקור, בדיון בבקשה לזיכוי הנאשמים עקב הידיעה המודיעינית, בישיבה מיום 5/9/04 עמ' 12 מש' 10, וראו גם דבריו של עו"ד פלדמן באותה ישיבה בעמ' 19 החל מש' 4, מהם משתמע, שעו"ד פלדמן אינו טוען כי המקור המודיעיני עצמו ראה את ההתרחשות המתוארת בידיעה המודיעינית, אלא שהוא שמע עליה מפי אחר או אחרים).

9.         החשוב לעמדתנו הוא, שהונחה לפנינו תשתית ראייתית מספקת, שבין היתר מורכבת מהודאותיהם של שני הנאשמים כי הם היו אלו שהחזיקו במנוח וכי המנוח נדקר בסכין שהוחזקה על ידי הנאשם 1, בעת ששניהם התקוטטו. המנוח נפל על אותה הסכין ונדקר ממנה בפצע מוות. לא נטען על ידי מי מהנאשמים כי היה אדם נוסף אשר דקר את המנוח. לכאן יש לצרף את עדי הראיה, שהאמנו לעדותם, ושאישרו את גירסת התביעה (ואת גירסת הנאשמים למעט טענת הנאשמים שהמנוח נפל על הסכין). אני חוזרת ומפנה לסעיף 20 להשלמה מיום 11/12/05, שם הערכנו את משקלה של הידיעה אל מול התשתית הראייתית שהציגה התביעה ושהתקבלה על ידינו. גם הפניית הזרקור אל חלק הידיעה שלא התייחסנו אליו מפורשות בהשלמה הנ"ל, אינה משנה את דעתנו, כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את העובדות, כפי שקבענו אותן בהכרעת הדין.

חוזרים אנו על ההלכה, אליה הפנינו בהשלמה להכרעת הדין הקודמת (עמ' 10), כי בסופו של שלב ההוכחות, על בית המשפט לבדוק אם התשתית העובדתית שהונחה על ידי התביעה, משכנעת מעל לכל ספק סביר, על אף העמדתה אל מול הראיות של ההגנה. כך היא המסקנה בנדוננו. השאלה אם ניתן היה לחקור באופן אחר, מלא או מוצלח יותר, ובתנאי שאין החסר מעורר ספק בגירסת התביעה, אין בו כדי לשנות (וראו בין היתר בעמ' 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3623 בס' 4 לפסק הדין). גם במקרה שלפנינו, לא עורר העדר חקירתו של המודיע, ספק סביר בתשתית הראייתית שהוצבה לפנינו על ידי המאשימה, ושעל פיה הרשענו את הנאשמים כמפורט בהכרעת הדין.

בהסכמת הצדדים תועבר החלטה זו בדואר רשום אליהם ללא צורך בשימוע פורמלי.

ניתנה היום י"ח בשבט, תשס"ו (16 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.