פסק-דין בתיק פ 1188/00

פסק דין לגבי נאשם מס' 3

1.         כנגד הנאשם 3 [ להלן:"הנאשם "]  הוגש כתב אישום , יחד עם שלושה נאשמים נוספים,

המייחס  להם עבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לסעיף 2 , 13 , ו - 15 לחוק שמירת הנקיון התשמ"ד - 1984 , עבירות של זיהום אוויר וגרימת רוח וזיהום אויר בניגוד לסעיפים 3 , 4, 11 , 11 ג' לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א , 1961, תקנות 2 ו - 12 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת ) התש"ן - 1990 [ להלן: "התקנות"] , כמו גם  עבירות של אי נקיטת אמצעים למניעת זיהום אוויר וריח, בניגוד לתקנות 3 ו - 12 לתקנות ; איסור הבערת פסולת ואי כיבוי בעירה ואי כיסוי הפסולת בניגוד לתקנה 6 ו - 12  לתקנות ; אי אחזקת ציוד מכני באתר, בניגוד לתקנה 7 ו - 12 לתקנות ; השלכת פסולת שלא בהתאם להוראות המפעיל, בניגוד לתקנה 8 (ב) ו - 12 לתקנות ; אי גידור , שילוט ושער כניסה לאתר, בניגוד לתקנה 9 ו - 12 לתקנות, ועבירות של אי קביעת נהלים להפסקת בעירה בניגוד לתקנות 10 ו - 12 לתקנות.

2.         כתב האישום הוגש כנגד עיריית דימונה, כנגד מר גבי ללוש, מי שכיהן בזמנים הרלוונטיים

לכתב האישום כראש עיריית דימונה, כנגד מר ספורטה ( הנאשם 3 ) כמי שניהל את אגף

שפ"ע בעירייה בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום והיה אחראי מתוקף תפקידו על אתר לסילוק פסולת, וכנגד מר ויטנזון שכיהן כמהנדס העיר בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום.

3.         כתב האישום מייחס כאמור לנאשם, יחד עם יתר הנאשמים, את העובדה כי במהלך חודשים ינואר עד נובמבר, בשנת 1998, החזיק, פיקח, תפעל וניהל את האתר לסילוק פסולת בשטח הנמצא מזרחית לעיר דימונה, בתחום סמכותה של העיר דימונה, מבלי שהוא נוקט בכל האמצעים הנדרשים לשמור על נקיון האתר ולמנוע מפגעי זיהום סביבתיים מן האתר.

כן נטען כי מתוך ערימת הפסולת שנצטברה במקום, במועדים מסויימים, בערה אש, באופן שגרם לזיהום אוויר וריחות בלתי סבירים.

4.         בתום פרשת התביעה ולאחר שנדחתה בקשת הנאשמים שלא להשיב לאשמה, ביקש הנאשם 3 מר ספורטה, לחזור בו מן הכפירה בכתב האישום ולהודות בעובדות ובאישומים המיוחסים לו בכתב האישום.

לבקשת מר ספורטה ניתנה לו האפשרות לחזור בו מכפירתו, אולם לבקשת בא כוחו, לא נרשמה הרשעה לאלתר, כי אם נתאפשר לו לטעון לעונש, כשבמסגרת טיעוניו טען לאי הרשעה כמו גם ביקש כי יוגש תסקיר שירות מבחן בענייננו.

5.         המאשימה טענה ארוכות לעונש ועתרה להרשעת הנאשם, זאת בפרט לאור העובדה, כי אתר הפסולת נמצא בתחום אחריותו, כמנהל אגף שפ"ע בעיריית דימונה.

המאשימה ראתה בנאשם כנושא משרה החייב ליתן את הדין במישור האישי, שכן הרשעת העירייה עצמה, בבחינת גוף ערתילאי, אין בכך די כדי לקדם את האינטרס ההרתעתי, כי אם רק בבחינת הטלת עומס כספי על הקופה הציבורית.

לפיכך עתרה המאשימה, להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו ולהטיל עליו קנס כספי והתחייבות כספית מתאימה.                        

6.         מאידך טען ב"כ הנאשם ארוכות בשם מרשו וטען לאי הרשעתו בדין בפרט בשל העובדה כי העבירות נעברו לפני זמן רב, בשנת 1998, כאשר הנאשם עבד בעירייה תקופה קצרה מינואר 1996 ועד אוקטובר 1998.

עובר לעבודתו הציבורית, שירת הנאשם בצה"ל והשתחרר לאחר 25 שנות שירות בצבא קבע, בדרגת סגן אלוף.

הנאשם טען, כי מיד לאחר שנכנס לתפקידו, פתח את אתר הפסולת הרטובה החדש ומזער את הנזק המצטבר שהיה באתר האמור עד לאותה עת. כמו כן, טען כי עשה כל שלאל ידו כדי לתפעל ולתחזק את האתר האמור אולם, בשל קשיים בירוקרטיים ותקציביים בעירייה לא הצליח לתפעל ולתחזק את האתר, כפי שסבר שיש לעשות.

לדבריו, לא אחת מצא הוא את עצמו עובד באופן אישי באתר הפסולת, כדי לסלק מפגעים, אולם כאשר חש כי דרישותיו התקציביות אינן נענות, התפטר מתפקידו.

כיום, מעיד על עצמו הנאשם כי הינו מכהן כסמנכ"ל מחלקת תפעול במכללה אקדמית להנדסה בנגב בבאר שבע, ואין הוא עובד עוד בעיריה.

7.         שירות המבחן, אשר חזר על הדברים האמורים לעיל וראה בנאשם כאדם משכיל, חיובי ונורמטיבי, המליץ  כי בית המשפט לא ירשיע את הנאשם ויסתפק בעונש של של"צ בהיקף של 100 שעות, אשר יהווה עבורו אלמנט עונשי הולם.

8.         סעיף 71  א (ב)  לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 , מסדיר את אפשרות אי הרשעתו של אדם בדין בזו "הלשון":

"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו ומשעשה כן , יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן [ נוסח חדש ] התשכ"ט - 1969 , כדין צו מבחן ".