פסק-דין בתיק עש 1143/02

1.         ההליכים הקודמים בין הצדדים:

הערעור שבפניי הוגש על החלטת ועד ערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א- 1961 (להלן: " החוק") מיום 10.5.02, ועל החלטת ביניים של ועדת ערר מיום 16.1.02.

המערערים רכשו זכויות חכירה במקרקעין בגוש 4583 חלקה 44 בגדרה בשטח של 1,362 מ"ר. על שטח זה בנוי בית מגורים בשטח של 307.39 מ"ר וכן שטח נוסף עליו בנו המוכרים בריכת שחייה עם מבנה עזר בשטח של 75 מ"ר. הבריכה נבנתה ללא היתר בנייה (להלן יחד: " המקרקעין").

בהסכם המכר בין המוכרים למערערים נקבע כי ביצוע התשלומים על פי ההסכם, מותנה בין היתר בהמצאת אישור מס רכוש על העדר חובות מס רכוש. המוכרים הצהירו בע"פ כי מעולם לא נדרשו לשלם מס רכוש בגין המקרקעין.

על המקרקעין חלה תוכנית בניין עיר זמ/513 הקובעת כי הבית הקיים יהיה על מגרש מינימלי של 750 מ"ר וכי ניתן לבנות שתי יחידות נוספות מגרש מינימלי של 650 מ"ר או יחידה אחת נוספת על מגרש מינימלי של 400 מ"ר (להלן: " התוכנית" או התב"ע).

התוכנית איננה קובעת כל הוראה לפיצול המקרקעין והם רשומים כחלקה אחת.

בכניסה למקרקעין יש מדשאות, אחריהן בית המגורים המוקף אף הוא במדשאות וצמחייה, ולאחר מכן בריכת השחיה המוקפת אף היא במדשאות. אחריהם קיים מטע עצי פרי הכולל 25 סוגים של עצים.

המשיב הוציא ביום 15.7.99 אישור למוכרים, אשר נמסר למערערים, לפיו המקרקעין אינם חייבים במס רכוש.

מיד בסמוך לאחר מכן הוציא המשיב שומה למערערים לפיה המקרקעין חייבים במס רכוש החל מיום 5.4.99.

המערערים הגישו השגה אשר התקבלה רק בחלק הנוגע למועד שממנו מתחילה החבות במס.

המערערים הגישו ערר על החלטת המשיב בהשגה אשר נדחה ברובו על ידי ועדת הערר.

במסגרת החלטת הביניים מיום 16.1.01 החליטה ועדת הערר שלא לקבל את טענת המערערים על פיה לא ניתן לתקן את השומה.

השומה שתוקנה היא שומת אפס אשר הוצאה לבעלים הקודמים על הנכס, כאשר חל מצב משפטי אחר, והתיקון הוא מיום העברת הבעלות במקרקעין למערערים.

אין לכן טעות אשר תוקנה, אלא התאמת השומה למצב משפטי חדש שנוצר עם המכירה. לכן, אין גם מקום לטענת המערערים בדבר ההסתמכות על הצהרת המשיב באשר לאי קיומו של חוב מס רכוש על המקרקעין במועד ההעברה.

במסגרת ההחלטה בהשגה עצמה קבעה ועדת הערר כי אין להחיל במקרה הנוכחי את ההלכה אשר נקבעה ברע"א 7970/95 מוראבי נ' מנהל מס רכוש חיפה, מיסים י"א (2) בעמ' ה-7 (להלן: " פס"ד מוראבי").

בענין זה ראה ביהמ"ש את המקרה שעמד בפניו כמקרה חריג.

ההלכה אשר חלה בד"כ היא זו אשר נקבעה ברע"א 1221/94 תרשיש נ' מנהל מס רכוש, פ"ד מט(1)353 (להלן: "פס"ד תרשיש").

הועדה קבעה כי במקרה הנוכחי התכנית בפועל החלה על המגרש מאפשרת את פיצול המגרש לשניים שלא כמו בעובדות פס"ד מוראבי.

קיימת אמנם מחלוקת האם המגרש עליו בנוי ביתם של המערערים צריך להיות בשטח של 574 מ"ר, כפי שעולה מהתשריט שהוא חלק בלתי נפרד מהתוכנית והמגרש השני יהיה בשטח של 788 מ"ר, או שמא, כטענת המערערים, המגרש עליו בנוי ביתם צריך להיות בשטח מינימלי של 750 מ"ר, כפי שכתוב בתכנית, ועל כן יתרת השטח היא בגודל מקסימלי של 612 מ"ר, ועליה ניתן לבנות רק יחידת דיור אחת.