פסק-דין בתיק ערר 213/3012

 

 

1.       במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 7531864 (להלן: "הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס - 2000 (להלן: "החוק"), חייבה את העורר בחיוב אגרה בגין נסיעות בנתיב המהיר לתל אביב (להלן: "הנתיב המהיר") שבוצעו ביום 24.4.11 (להלן: "הנסיעה הראשונה") וביום 1.6.11 (להלן: "הנסיעה השניה") ובנוסף בחיובי פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה"), כמשמעותו בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א - 2010 (להלן: "התקנות"), מן הטעם שהשימוש בוצע לטענתה מבלי שהעורר נקשר עמה מראש בהסכם, ובניגוד לסעיפים 3ב- 3ג לחוק.

בכתב הערר ביקש העורר את ביטול החיובים בגין שתי הנסיעות, האגרה והפו"ה. בתשובתה לערר הודיעה המשיבה כי החשבונית בגין הנסיעה הראשונה בוטלה על ידה, כך שמן הבחינה הכספית נותר להכרעתנו גורלו של החיוב בגין הנסיעה השניה בלבד.

2.       השאלה המרכזית שנתונה להכרעתנו היא האם העורר היה זכאי לפטור מתשלום האגרה והפו"ה, מכוח הפטור המוענק בסעיף 18(א) לחוק למי שעשה שימוש בנתיב המהיר כשברכבו שלושה נוסעים נוספים, או, בעת שנפח התנועה בנתיב המהיר נמוך מ-1,000 כלי רכב בשעה - שני נוסעים נוספים.

3.       קודם שנפרט את טענות הצדדים, נוסיף בתמצית מספר מילות רקע, החשובות לעניינינו, ביחס לדרך ההפעלה של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה בכל הנוגע למאפייני הפרויקט, המסגרת התחיקתית ושיטת ההפעלה, ראו בפסקי הדין שניתנו בערר 30/3011 בעניין סיוון חן ובערר 164/3011 בעניין צבי). באופן כללי ניתן לומר שפרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, וסופו בנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל גשר המוביל אל החלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד לנקודת הפיצול, יכונה להלן: "המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, לרבות פטור בגין רכב מרובה נוסעים, הרלוונטי לעניינינו, עמדות תשלום ועוד (מתחם זה יכונה להלן : "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (מדובר למעשה בהמשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב, עד אשר הוא מתמזג עם נתיבי איילון (קטע דרך זה יכונה להלן: "המקטע השני").

4.       לגבי הנסיעה הראשונה (שהחיוב בגינה בוטל, כאמור) טען העורר בכתב הערר כי הוא נכנס לעמדת הבידוק של רכב מרובה נוסעים אולם העמדה הייתה נטושה. לגבי הנסיעה השניה, טען העורר, בלשונו - "בתאריך 1.6.11 נסענו בנתיב 5 נוסעים גם הפעם". העורר הוסיף וטען - "אנחנו רשומים אצלכם כמנויים בטרם תאריך הנסיעה. מדוע עלי לשלם עבור נסיעות אלו?".

5.       בתשובתה לערר ציינה המשיבה כי החיוב בגין הנסיעה הראשונה בוטל ולגבי הנסיעה השניה טענה שהרכב כלל לא נכנס לחניון ואין צריך לומר שלא עבר בנקודת בידוק הממוקמת בו. משכך, לטענתה אין לבטל את חיוב האגרה בגין נסיעה זו. לעניין הפו"ה, עמדה המשיבה על כך שהעורר לא היה רשום כמנוי אצלה במועד ביצוע הנסיעה ומשכך חויב כדין גם בפו"ה. המשיבה צירפה לתשובתה צילומים של שלטים המוצבים קודם הכניסה לחניון שלטעמה מבהירים כי על המעוניין בפטור להיכנס אל החניון.

6.       בדיון שהתקיים ביום 24.4.13, טענו הצדדים בעל פה, העורר העיד בפנינו והשיב לשאלות הוועדה. ב"כ המשיבה לא ביקשה לחקור את העורר. בין היתר, העורר הוסיף בדיון כי גם בנסיעה השניה ידע שעליו לעבור בעמדת בידוק, הוא נכנס אל החניון, עבר בעמדה, אולם גם בנסיעה זו לא היה במקום פקח. לשאלת הוועדה מדוע לא ציין זאת בכתב הערר, השיב כי מדובר בטעות נוסח וכי כוונתו הייתה שבנסיעה השניה דובר באותה סיטואציה כמו בנסיעה הראשונה. העורר טען שביקש לראות את צילומי הנסיעה השניה אולם לא נענה. נציין שבדיון נכח גם מר הראל חנין, מנהל התפעול במשיבה (להלן: "חנין"), אשר ציין כי קיימות מצלמות ייעודיות המזהות כניסה ויציאה מן החניון וכי בנסיעה השניה זוהה הרכב רק על ידי המצלמות המתעדות את הנסיעה בנתיב עצמו, כך שמבחינת המערכת דובר בנסיעה רציפה, ללא כניסה לחניון. בסיום הדיון ביקש העורר להורות למשיבה להגיש את הצילומים הרלוונטיים וכן ראיות ביחס לזמן הדרוש לצורך ביצוע נסיעה בנתיב בעת שהוא פנוי. המשיבה לא התנגדה לבקשה להגיש את הצילומים. בהחלטה מאותו היום קבענו שהמשיבה תגיש כל ראיה שתמצא לנכון ביחס לנסיעה השניה ומאפייניה וכן את סיכומיה בכתב. לעורר קצבנו 7 ימים להגיב.

7.       ביום 8.5.13 הגישה המשיבה מסמך שכותרתו "צירוף ראיות וסיכומים" שלו צורפו, בין היתר, צילומים שונים שלטענת המשיבה תומכים בעמדתה וכן תצהיר של חנין. העורר מצידו בחר שלא להתייחס למסמכים שהוגשו.

דיון

8.       לגבי טענת העורר כאילו הוא נרשם מראש אצל המשיבה ומשכך דין חיובי הפו"ה ביטול רק מטעם זה, לא מצאנו בה ממש. אין בפנינו כל ראיה שהיא מצד העורר לתמיכה בטענתו. ככל שהעורר אכן ניגש למשרדי המשיבה, כפי שטען בדיון, ניתן היה לצפות ממנו שיגיש אסמכתא לעניין זה. בנוסף, טענתו זו של העורר נטענה בדיון באופן לא בהיר עד תום: "באחד המקרים עצרתי את הרכב, בעמדה בתוך החניון שם עושים את המנוי, יש שם בית קפה, רשמו אתי ואת אשתי במחשב... אני לא זוכר באיזה אופן... אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה אני חושב שזה היה בנסיעה הראשונה. זה היה לפני כשנתיים... זה היה במשרדים בסוף החניון". נעיר כי המשיבה בתשובתה לערר ציינה כי אין אצלה כל רישום על כך שהעורר הצטרף למנוי ויכול היה העורר לכל הפחות לתמוך עמדתו בעדות רעייתו שלטענתו הייתה עימו באותו באותו מעמד. הנחתנו היא אם כן שהרכב הרלוונטי לא היה רשום במסגרת מנוי בעת ביצוע הנסיעה השניה.

9.       אכן, כטענת המשיבה, השימוש בנתיב המהיר מותר רק למי שפועל בהתאם לאחת החלופות במוצעות בסעיף 3ב לחוק, שזו לשונו:

"3ב(א)     לא ינהג אדם ברכב בנתיב מהיר, אלא אם כן מתקיים אחד מאלה:

(1)      ברכב קיים אמצעי זיהוי על פי הסכם תקף;

(2)      האגרה בעד אותה נסיעה שולמה מראש או שולמה במהלך הנסיעה בנתיב מהיר, הכל כפי שקבע בעל הזיכיון באישור הרשות הממונה;

..."