פסק דין בתיק ערעור 40/12

נפנה תחילה לבחון את הכרעת דינו של בית הדין קמא ולאחר מכן את טענות המערער בהיבט זה. עפ"י מסקנותיי, ובמידת הצורך, אדרש לערעורי הצדדים אשר למידת העונש שהוטל.

הכרעת דינו של בית הדין המחוזי:

בפני הערכאה קמא לא הייתה מחלוקת לגבי העובדות הבאות:

המערער נהג ברכב כשלצידו ישובה רב"ט קלמן ובמושב האחורי ישב רב"ט חמרני. הרכב הצבאי שבו נהג המערער מסוג 'טויוטה היילקס' (להלן - "הרכב") החליק, וכתוצאה מכך סטה הרכב לנתיב הנגדי תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף. הרכב נעצר לבסוף כשהוא ניצב לכיוון התנועה וחוסם את הנתיב הנגדי. אוטובוס צבאי אשר נסע בנתיב הנגדי התנגש ברכב בצידו הימני, וכתוצאה מפגיעה זו נפצעו המערער ושני נוסעי הרכב, כאמור.

בית הדין קמא ציין, כי עפ"י 'כלל הדרך' סטייה מנתיב נסיעה מקימה חזקה המלמדת על התרשלותו של הנהג, ועל הנהג לפיכך להסביר ולפרט את הסיבות שהביאוהו לנהוג ברכב באופן רשלני, ואגב כך לסטות מנתיב נסיעתו. יצוין כי באימרתו השניה מסר המערער, כי התאונה הייתה נמנעת לו היה נוהג במהירות נמוכה יותר.

בית-הדין קמא מצא לדחות את טענות המערער כלפי נסיבות גביית אימרותיו, וביחוד האימרה השניה, וקבע כי האימרות נגבו מרצונו הטוב של המערער ואין הן תולדה של לחץ כלשהו מצד חוקריו.

 בית-הדין קבע כממצא עובדתי שהמערער לא האט את מהירות הרכב בו נהג לפני כניסתו לעקומה, זו שבסיומה ארעה התאונה בין האוטובוס ובין הרכב וכן קבע כי לא הוכח קיומו של כתם שמן סמוך למקום התאונה. בכך דחה בית-הדין את עדות המערער בעניינים אלה וקבע כי זו "גרסה כבושה" שלא ניתן הסבר המניח את הדעת לכבישתה, ולעניין הימצאות כתם שמן הוסיף, כי העניין  נבדק על ידי חוקר תאונות ממשטרה צבאית שהגיע לזירה וחרף בדיקתו בזירה ובסביבתה, לא מצא כל רמז לקיומו של כתם שמן, עובר לתאונה.

על בסיס קביעות אלה ובהעדר הוכחה בדבר בעיית תקינות מיכנית ברכב, מצא בית-הדין, כי התאונה ארעה בשל כך שמהירות הנסיעה ברכב, עובר לתאונה, 50 קמ"ש, לא התאימה לתנאי הכביש שהיה אז רטוב וחלק, לעקומה שהייתה בו סמוך לפני מקום התאונה, ואף לא לטיבו של הרכב שהמערער ציין כי ידע שאינו יציב, "במיוחד בתנאים של כביש רטוב" (ראה ת/13 - טופס דיווח על תאונת דרכים). משכך קבע בית-הדין, כי המערער נהג במהירות בלתי סבירה.

בית-הדין קיבל בהסכמת ההגנה מסמכים רפואיים ובהם פירוט הפציעות של המערער ושני נוסעי הרכב, וכן חוות דעת שמאי שלא הייתה חתומה, זאת אחרי שמיעת עדותו של השמאי שפרט את אופן עריכתה על ידי אחר, אך אישורה הסופי על ידו.

טענות המערער כלפי הכרעת הדין:

המערער טוען כי "כלל הדרך" הנוגע לסטיית כלי רכב מנתיבו יכול שיבסס אמנם רשלנות מצד הנהג אך לאו דווקא רשלנות המתבטאת בנהיגה במהירות בלתי סבירה. מעדויות עדי הזירה למד המערער כי הכל סברו שמהירות נהיגתו עובר לתאונה הייתה סבירה ואין ראיה חיצונית כלשהיא בעניין חוסר סבירות המהירות, במקרה זה.

נטען, כי חוקר המשטרה הצבאית שהגיע לזירה נמנע מלבצע צעדי חקירה מתחייבים. כך, לא שאל את המערער עוד בזירה אם הבחין בכתם שמן סמוך למקום התאונה, הבוחן לא איתר את הנקודה בה החלה החלקת הרכב מאחר שהרכבים הוזזו ממקומם טרם הגעתו כדי לאפשר טיפול בפצועים, ולא בדק אם סמוך לה אכן מצוי כתם שמן או טפטופי שמן היכולים לגרום, כשלעצמם, להחלקת כלי רכב. נטען כי מחדלי הבוחן, כאמור, לרבות כך שאף נמנע מעריכת שחזור, גרמו לנזק ראייתי למערער, בכך שנמנעו ממנו ראיות שיאפשרו בידו לסתור את הרשלנות שיוחסה לו נוכח סטיית רכבו מנתיב נסיעתו. משכך נטען, כי הימצאות כתם שמן לא נסתרה ע"י הבוחן ואפשר שכתם שכזה הוא שגרם דווקא להחלקת הרכב, ולא מהירות נהיגתו של המערער.

עוד טען המערער, כי שגה בית-הדין קמא שעה שייחס משקל מלא לאימרות המערער וביחוד לאימרתו המאוחרת, שכן לאותה אימרה קדם תשאול בעל פה שלא תועד ועל כן אין לדעת מהי הסיבה שהניעה את המערער לשנות את גרסתו לגרסה המקשרת את קרות התאונה למהירות נהיגתו. בנסיבות אלה סבור המערער, כי אין ליתן משקל לגרסתו המאוחרת בחקירה, ויש לקבוע שלחץ פסול מצד החוקרים הוא שהניעו למסור את גרסתו המאוחרת כאמור.

עוד טען המערער כי מהראיות שהוכחו אפשר שהתאונה ארעה בשל נסיבות חוסר יציבות של הרכב, אפשרות שהתביעה לא סתרה בראיותיה ומשכך זו תאונה שניתן להגדירה "כבלתי נמנעת".