פסק-דין בתיק עפא 80395/05

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן (כב' השופט ד. מועלם) בתיק עמ'ק 1857/04 מיום 21.9.05 (הכרעת הדין) ומיום 10.10.05, יום מתן גזר הדין.

כתב האישום

נגד המערערים (בני זוג), הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן ביום 24.10.04, כתב אישום בו הואשמו בעבירה של שימוש בסטייה מהיתר ללא היתר בניה, עבירה על הוראות סעיפים 145 (א) (2) ו - 204 (ב) ביחד עם סעיפים 205, 206, ו- 208 (א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן:" חוק התכנון והבניה").

על פי עובדות כתב האישום שעמד בפני בית המשפט קמא, המערערים הינם הבעלים, המשתמשים, או המחזיקים בנכס מקרקעין המצוי ברחוב ביאליק 45 ברמת גן, הידוע כחלק מחלקה 363 בגוש 6127, במרחב התכנון של העיר רמת גן, אשר על פי היתר הבניה מותר כשימוש כחנות ובמהלך שנת 2004 עשו שימוש בגלריה שבחנות, תוך סטיה מהיתר הבניה, כדירת מגורים.

ההליכים בפני בית משפט קמא ופסק הדין

בתשובה לאשום, בישיבת יום 14.2.04, בפני בית משפט קמא, טען ב"כ המערערים שמדובר בנכס שנבנה לפני שנת 1947, שנמכר למערערים בשני שלבים, חנות בנפרד ודירה בנפרד, ולכן כופרים המערערים במיוחס להם בכתב האישום.

בהודעה נוספת שמסר ב"כ המערערים לבית משפט קמא (תוך כדי חקירתו הנגדית של עד התביעה, מר בוטנר ברציסלב) ביום 2.5.05, הצהיר הסנגור :" שולמית איננה הבעלים. לא החזיקה מעולם במקום, לא רכשה את המקום, כדי לחסוך עדויות אני מציע שהיא תמחק".

המערער מס ' 1, ברנס משה,  לא הופיע ולו לדיון אחד בפני בית משפט קמא (לפחות עד שלב הכרעת הדין).

המשיבה העידה עד תביעה אחד הוא העד בוטנר ברציסלב וכן הגישה ראיות במסמכים ובהם תמונות שצילם העד (ת/1) ותוכניות וכן כעדות הזמה (אם כי לא נאמר כך במפורש), פלט מחשב מרשם החברות לחברה "ורונה נכסים והשקעות בע"מ". להגנה העידה המערערת 2 בלבד והגישה מסמכים. בית משפט קמא הרשיע את שני המערערים בדין. בגזר הדין ניתן צו אסור שימוש בחנות ובדירה, צו להחזרת המצב לקדמותו וקנס בסך 2,500 ש"ח למערער ובסך 1,000 ש"ח למערערת. בהכרעת הדין אימץ בית משפט קמא את עדותו של עד התביעה, הן למצב המשפטי של הנכס, שקיים היתר לקיום חנות בלבד, וכן לעובדות, כלומר שיש בחנות מדרגות המובילות לתקרה ומשם לשום מקום, כי יש דירת מגורים מעליה במקום גלריה, שלה כניסה נפרדת מחדר המדרגות.

בית משפט קמא אף אימץ את עדותו של עד התביעה, לכך שדיבר טלפונית עם המערערת 2, שאמרה לו שעסקינן בנכס משפחתי ומי שמטפל בו הוא בעלה (המערער) שגר בחו"ל.

בית משפט קמא, עמד על כך שהמערערים לא העידו את מוכר הנכס למערערים, לא את המערער  ולא הביאו כל ראיות להוכחת עמדתם העובדתית.

כן התייחס בית משפט קמא לטענה הכבושה, שהעלתה ההגנה לראשונה בעדותה של המערערת, כי הנכס נמכר לחברה, שהמערער הוא מנהלה ועל דרך של "הרמת מסך" קבע: " אין ספק, על כן, שאלה חברות פרטיות, כנראה משפחתיות, כפי שהעידה הנאשמת 2 בקשר לנכס נשוא האישום. "המכירה" לכאורה שנעשתה בשנת 2001 היא ספקולציה מסחרית של הנאשמים. הנכס נותר שלהם, אם בלבוש זה ואם בלבוש זה".

באשר לטענת ההגנה שלא הוכח כי אין לדירה היתר, קבע בית משפט קמא " הוכח גם מפי מפקח ויאצסלב כי היתר שנמצא קובע שהנכס הוא חנות וגלריה שלה, וכי אין בהיתר דירה באותו מקום. המדרגות המוצבות עדיין בחנות מוכיחות כי הנכס לא נבנה מלכתחילה כפי שהוא היום, היינו - חנות ודירה...".

הערעור ותשובת המדינה

ערעור המערערים עומד על שלושה אדנים.

האחד, נטען כי המשיבה לא הוכיחה את יסודות העבירה - בכך " שלא הוצג היתר הבניין ולא הוכחו תנאי ההיתר לגביהם נטען שימוש חורג ע"י המערערים".

השני ש" הוכחו עובדות התומכות במסקנה, כי השימוש בדירה הינו  למגורים".

האדן השלישי לערעור הוא שלא הוכחה כל זיקה של המערערת 2 לנכס.

המשיבה  טוענת שפסק דינו של בית משפט קמא נכון הוא, הוצגו בפניו ראיות לכך שאין היתר לעשיית שימוש בגלריה כדירה, בעת שנבנה הבנין על פי הדין דאז (תקנות בנין ערים - רשיונות - מיום 15.7.1923).

התקנות לא קבעו טופס להיתר בניה כעולה מתקנה 5  לתקנות. כך גם המדרגות המובילות לתקרה קיומן הוכח.

דיון והכרעה

הנני מוצא, כך אומר בראשיתם של דברים, לדחות את ערעורו של המערער מס' 1 ולקבל את ערעורה של המערערת מס' 2.