פסק-דין בתיק עפא 80365/05

ערעורים שנשמעו במאוחד, שניהם על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים תל-אביב יפו (כב' השופט א. אטיאס), בתיק 11043/04 מיום 8.9.04.

ערעורם של המערערים 1-3 הוגש, הן על הכרעת הדין המרשיעה והן על גזר הדין, שנגזר על המערערים הללו.

ערעורה של המערערת 4 (המערערת בע"פ 80369/05) הוא על עצם ההרשעה בלבד.

כתב האישום כפי שתוקן ביום 20.12.04 (המקורי הוגש ביום 13.9.04), ייחס לנאשמים כולם (ונאשם נוסף, מנהלה הפעיל של המערערת 4 אשר כתב האישום שהוגש נגדו בוטל) ביצוע עבודות בניה ללא היתר, על פי סעיפים 145 ו- 204 (א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן:" חוק התכנון והבניה") ולתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז - 1967.

הבניה שכתב האישום טען לה, היתה חפירת חפירה, יציקת רצפת בטון, בניית קירות בלוקים, תקרות פח, יציע ומדרגות, כפי שפורטו בכתב האישום וכפי שתוארו בתרשים שצורף לו.

מערערת מס' 1, על פי כתב האישום, היא התאגיד המשתמש במקרקעין ואחראי לביצוע העבודות המתועדות בו, ונאשמים 2,3 מנהלים פעילים בו. המערערת מס' 4, תאגיד  - שהיתה  הבעלים של המקרקעין בו בוצעה הבניה, ברח' שונצינו מס' 9 בתל-אביב יפו.

בבית משפט קמא, הודו המערערים 1 עד 3 בחלק מן הבניה ללא היתר שיוחסה להם ובחלק אחר (החפירה ויציקת רצפת בטון בתחתיתה וקירות מעקה גג), זוכו לאחר שמיעת ראיות.

עמדת המערערת מס' 4, בבית משפט קמא, היתה כפירה כוללת בעובדות כתב האישום, אם כי הודתה שהיא בעלת המקרקעין (ראה ישיבת יום 26.1.05) וכן, כי עומדות לה ההגנות שבסעיף 208 (ב) (2) לחוק התכנון והבניה - עמדתה זאת דחה בית משפט קמא ומשכך, הרשיעה באותה בניה בה הורשעו המערערים האחרים.

על המערערים 1 - 3 אשר ערערו גם על חומרת העונש שהוטל עליהם, הוטלו קנסות בשעורים שבין 20,000 ש"ח ועד 50,000 ש"ח (לחברה המערערת מס' 1) וכן צו הריסה ותשלומי חובה ואגרה.

המערערים 1-3 בערעורם, טוענים כי טעה בית משפט קמא, בנותנו משקל לעדותו הבלתי מהימנה והלא בוטחת של עד התביעה, המהנדס ליסנסקי אלכס. בעיקר כך, כאשר עד זה העיד כעד יחיד והתביעה בחרה שלא להעיד שני מפקחים נוספים שנכחו בבקורים באתר.

כן טענו בערעור, שטעה בית משפט קמא בקובעו שהקונסטרוקציה והמדרגות שבחלל קומת הקרקע נבנו על ידי המערערים, ואף אם לא טעה בכך הרי טעה בכך שלא קבע כעמדתם שעסקינן בשינויים פנימיים בדירה שאינם מצריכים היתרי בניה.

כן נאמר בערעור שבית משפט קמא, קבע ממצאים לא מבוססים כראוי בשאלת בנית קיר ההגבהה, אף כי לא הוכח כי השתנו מידות הקיר יחסית לקיר שהיה קיים קודם לכן ואלו בעניין בניית הגלריה, היה עליו לקבוע כעמדתם, שכל שנעשה הוא חיזוק גלריה קיימת.

לענין העונש טוענים מערערים 1-3 כי בית משפט קמא לא שת ליבו, כי בחלק מהמיוחס להם הודו בפני בית משפט קמא וכי הקנסות שהוטלו חורגים מרמת הענישה הנוהגת.

המערערת מס' 4 טוענת, ששגה בית משפט קמא בהרשיעו אותה למרות שהיה עליו לקבוע שסעיף 208 (ב) לחוק התכנון והבניה, הוכח על ידה.

לדעת מערערת זאת, לא היתה מחלוקת כי הבניה בוצעה ללא ידיעתה (סעיף 208 (ב) (1) לחוק התכנון והבניה), ללא מעורבותה, מבלי שהודע לה שיש כוונה להגיש כתב אישום נגד המערערים האחרים.

לקביעתו של בית משפט קמא, כי היה על החברה המערערת לדאוג שנציג מטעמה יבקר במקום הבניה ויעמוד על אופי השיפוצים הנערכים שם, אין כל עיגון בדין, היא לא סבירה, ונוגדת את תכליתו של סעיף 208(א), שיורשע רק מי שלגביו היתה הנחה שהיה מעורב בבניה.

כן היה צריך בית משפט קמא להסיק על "זכאותה" של מערערת 4, מכך שפעלה ללא לאות עם הוודע לה הגשת כתב האשום, למנוע המשך הפרת חוק התכנון והבניה, על דרך של ביטול הסכם השכירות בינה לבין המערערים האחרים, הגשת תביעות פינוי ועתירה מנהלית לבטול רשיון העסק

המופעל ע"י המערערת מס' 1 במקום.

המערערת 4 מצביעה על כך שהבטיחה עוד בהסכם השכירות, כי שינויים במושכר שיבוצעו יהיו רק שינויים פנימיים, באשור המשכירה ובאשור הרשויות המוסמכות ובהיתרים הדרושים.