פסק-דין בתיק עפא 80328/05

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים תל אביב יפו (כב' השופט א. אטיאס), מיום 23.6.05 תיק ב' 12263/04.

הערעור הוגש, הן על הכרעת הדין המרשיעה והן על גזר הדין.

המערער הואשם בכתב אשום שהוגש לבית משפט קמא בכך, שבנגוד לסעיפים 145 ו -204 (ב) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") ותקנות התכנון והבנייה (עבודה ושמוש הטעונים היתר) התשכ"ז-1967, עשה שמוש ביום 14.6.04 בדירת מגורים ברח' יהודה הלוי 73 בתל אביב יפו בנגוד, להיתרי הבנייה, לצרכי משרד.

עמדת המערער בפני בית משפט קמא היתה, שאמנם במועד ובמקום הנטענים בכתב האשום ניהל משרד, אלא שאין מדובר בשמוש חורג, אלא בשמוש מותר על פי תכנית הבניה החלה על האזור.

בית משפט קמא הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות, תוך שהוא קובע שבדירה נשוא הערעור, ההיתרים הקיימים מתירים שמוש למגורים בלבד, למרות שהגבלה זאת לא נרשמה בהם במפורש.

כך קבע בית משפט קמא, על סמך ההלכה הפסוקה עפ (תא) 1144/94 עלריג נכסים בע"מ ואח' נ' מ"י (לא פורסם), כי ניתן להוכיח קיומו של שמוש חורג בראיות אחרות לבד מהראיה הישירה, הרישום בהיתר, בדבר מהות השמוש המותר.

בית משפט קמא למד על כך שהמערער עשה שמוש שימוש חורג בדירה ביודעין מאלה:

א.         מהתוכניות שהוגשו לבית המשפט, ת/7, ת/8 ונ/1, תכנית לבניין בית משנים 1934, 1935 נמצא כי הדירות בבניין מורכבות, בין היתר, מחדר אוכל, חדר שינה, אמבטיה ומטבח. חדרים המאפיינים באופן מובהק, דירת מגורים, אך אינם נדרשים ומיותרים למשרד או מבנה מסחרי אחר.

ב.         המערער הגיש לאותה דירה בשנת 1978, בקשה לשמוש חורג (שנעתרה) ואף נשא בעלות קבלת היתר זה, למרות היותו שוכר בלבד בנכס, מבלי שהשיג על דרישת העירייה שיעשה כן.

יש בכך ראיה, שעסקינן בדירה שלה היתר לשמוש למגורים בלבד.

ג.          המערער העיד, כי בעלת הנכס (נאשמת 2 בכתב האשום בבית משפט קמא - שנפטרה) הפחיתה את דמי השכירות ששילם, ולא סביר שכך היתרה נוהגת, לולא היתה משוכנעת שיש בעיה חוקית.

ד.         המערער העיד, כי משנודע לו שהוא מנהל במקום משרד ללא היתר, העתיק משרדו למקום אחר ואף בכך, יש כדי לחזק את גרסת התביעה.

בית משפט קמא מצא, שאין בעדויות ההגנה שהובאו בפניו, כדי לערער את גרסת המאשימה.

השמאי רינגבירץ עורך נ/4, העיד על תוכנית כללית החלה על האזור בכלל ולא היה בעדותו, כדי להוכיח תכליתה של הדירה הספציפית ואילו בנה של הנאשמת שנפטרה, מר סילבן מונלנדר, העיד כי מעולם לא בדק תוקף ההיתר.

בערעור מעלה המערער את ההטענות הבאות:

א.         ההיתר המקורי מס' 2117 מיום 17.12.34 לבנות את הבניין, לא נמצא ולא הוצג ולכן טעה בית משפט קמא, בקובעו השמוש המותר על פי התוכנית (ת/7) בלבד. בעשותו כן גם התעלם בית משפט קמא מכך, שהמקום לסימון מטרת החדרים בכריכת נ/1 (התכנית) נותר ריק.

ב.         טעה בית משפט קמא שייחס משקל מכריע וחשיבות לכל אותן "ראיות נסיבתיות", לכך שההיתר היה למגורים בלבד.

ג.          טעה בית משפט קמא בכך, שהתעלם מראיות ההגנה בדבר שמוש ארוך שנים ביחידות בבניין לצורכי עסקים, ממקום הבניין באזור מסחרי סואן, מול בית המכס הישן וליד תחנת רכבת.

לעניין העונש טוען המערער, כי בית משפט קמא החמיר בקנס שהטיל עליו, בהתחשב בכך שהמערער, כבר הפסיק השמוש במקום.