פסק-דין בתיק עפא 80306/05

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים תל-אביב יפו, (כב' השופט א. ספיר) בתיק ב- 013394/03 מיום 5.6.05.

בית משפט קמא הרשיע לאחר שמיעת ראיות את המערערים, בעבירה של אי קיום צו בית משפט על פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן:" חוק התכנון והבניה").

בעובדות כתב האישום שהוגש לבית משפט קמא ביום 1.10.03, נטען כי עד יום 19.8.03 לא קיימו המערערים, צו בית משפט בת.פ. 19800704/9 של בית משפט לענינים מקומים בתל אביב יפו מיום 14.4.03, (להלן:" פסק הדין הקודם").

אותו פסק דין הורה, כי על המערערים על פי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, להרוס עד תאריך 14.7.03 מבנה שתואר בכתב האישום שבתיק 19800704/9 - בקומת קרקע של בית מס' 14 ברח' גרינבאום (4169-014) גוש 7055 חלקה 54, באזור עירית תל-אביב יפו ובמרחב התכנון שלה.

בבית משפט קמא, בהליך שעליו הערעור הנוכחי, (פסק דינו של כב' השופט א. ספיר), לא חלקו המערערים על כך שלא הרסו את שצוו להרוס בפסק הדין הקודם ולא חלקו אף על כך, שפסק הדין ההוא ניתן והודע להם.

לשיטת המערערים, פסק הדין הקודם לא היה ברור ובהיר, לא נקבע בו באופן חד משמעי מספיק, מה יש להרוס על פיו, פסק הדין היה מוטעה על פניו ובהרשעה שבו בהכרעת הדין, קבע בית המשפט בפסק הדין הקודם, קביעות שאינן נכונות ואינן יכולות לעמוד, כמו ההוראה שעליהם להרוס קיר עשוי אסבסט, כאשר כלל לא היה בבנין נשוא הצו קיר כזה, וכמו שעל המערער 2 להרוס מבנה שלא בבעלותו, אלא בבעלות אחר.

משכך, לעמדת המערערים, טעה בית המשפט קמא (כב' השופט א. ספיר) בפסק דינו שעליו הם מערערים בקובעו, כי המערערים הפרו צו בית המשפט שניתן בפסק הדין הקודם.

הכרעת הדין בפסק הדין הקודם ניתנה על ידי כב' השופט ד. ארנסט ביום 6.1.03, גזר הדין ניתן ביום 14.4.03 ובו לענין שבמחלוקת, צו ההריסה, קבע בית המשפט קמא את הביטוי הבודד " ינתן צו הריסה לביצוע תוך 3 חודשים".

בהכרעת הדין בסעיף 18 לה, קבע כב ' השופט ארנסט, שכתב האישום הוכח מעבר לספק סביר והרשיע את המערערים " לפי כתב האישום לגבי הצד הימני המסומן בירוק  בתרשים שצורף לכתב האישום" ואת המערער 2 בלבד " לגבי החלק השמאלי המסומן בירוק בתרשים".

בית משפט קמא, כב' השופט א. ספיר, היה ער לטענות המערערים ולפגמים שבפסק הדין הקודם, אשר בסעיף 18 שבו נפלה טעות סופר ובגזר הדין לא פורט מה יש להרוס, אך קבע שלמרות אלה " הכרעת הדין (בפסק הדין הקודם - ר.ב.י.) הינה ברורה ואינה מותירה מקום לכל ספק".

ואכן הכרעת הדין בפסק הדין הקודם, למעט טעות הסופר שלא תוקנה ונשארה על עומדה, היתה ברורה. המערערים הורשעו על פי המפורט בכתב האישום.

כב' השופט ארנסט בהכרעת הדין דחה טענת המערערים לגבי חלק אחד, המסומן בתרשים באדום, כי מבנה זה אינו שייך לו ודחה אף את הטענה, שהקירות האחרים שהואשמו בבנייתם, עשויים "צמנט בורד" ולא אסבסט.

משנקבעו הכרעות עובדתיות ברורות על ידי כב' השופט ארנסט ולא בא ערעור עליהן מצד המערערים, לא רשאי היה כב' השופט ספיר לשנות מפסק הדין הקודם ואכן כך קבע ובצדק.

נסיונם של המערערים בראיות בפני בית משפט קמא (כמו עדות המומחה רבס דניאל) לסתור ממצאיו של כב' השופט ארנסט בפסק הדין הקודם, היה חסר תוחלת. בית משפט קמא קבע כי עדותו של המערער בפניו " ...הינה היתממות. הנאשם לא עורר רושם אמין ואינני נותן אמון לעדותו".

נראה שצדק כב' השופט א. ספיר. המערערים מבקשים להתעלם מהוראות צו בית משפט, תוך ניצול ציני של טעות סופר (שלא תוקנה בזמנו וחבל), אלא שהכרעת הדין בפסק הדין הקודם איננה רק סעיף 18 שבו, מסקנה שהמערערים מבקשים להוליך אליה.

כב' השופט ארנסט בפסקה 1 להכרעת דינו, מפרט שדן הוא בענין " סגירת סככה קיימת על ידי קירות בלוקים וכן בניית קירות הגבהה מלוחות אסבסט מעל קירות קיימים", באלה הוא דן לאורך כל הכרעת הדין, תוך פרוט רב ודיון בטענות ההגנה ורק מי שעוצם את עיניו בחוזקה מלראות מה שבפניו, יכול לאמר שאין בהכרעת דין זאת מסויימות ברורה וחד משמעיות במה הורשעו המערערים ומה עליהם להרוס.

הערעור נדחה.

ניתנה היום י' טבת תשס"ז 31 דצמבר 2006 במעמד ב"כ הצדדים הנ"ל

                                                                                                                      ______________