פסק-דין בתיק עפא 80298/05

כב' השופטת ע' סלומון-צ'רניאק

1.         בפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בת"א מיום 6.6.05 בתיק בש"א 157271/05 (כב' סגן הנשיא כתוארה אז, השופטת שבח) (להלן: "ההחלטה"), לפיה התקבלה בקשת המשיבים לנקוט נגד המערערים הליכים לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"). בימ"ש קמא הורה בהחלטתו לאסור את המערערים למשך 15 יום אם לא יסולק "עד ליום 15.7.05 החוב נשוא התובענה שהוגשה כנגד התובעים (המשיבים - ע.צ) על דרך תשלום סך 13,000 ש"ח ישירות לבנק לאומי למשכנתאות"  - ול- 15 יום נוספים אם "עד ליום 15.8.05" לא תסולק יתרת החוב שנצטברה עד למועד זה. 

עוד הורה בית משפט קמא בהחלטתו כי "החל מיום 15.9.05 יתחילו הנתבעים (המערערים - ע.צ) לשלם את התשלומים השוטפים לפי הסכם ההלוואה או בכל הסדר פריסה אחר בהסכמת ביהמ"ש".

2.         התובענה נשוא ההחלטה, שנדונה גם היא בפני כב' השופטת שבח, בת"א 62977/04, הוגשה על ידי המשיבים כנגד המערערים ובמסגרתה ניתן כנגד המערערים פסק דין בהעדר הגנה (להלן: "פסק הדין") שהפסיקתא המתייחסת אליו היא כדלקמן:

"הנתבעים (המערערים - ע.צ) , ביחד ולחוד, יסלקו לבנק לאומי למשכנתאות בע"מ את יתרת ההלוואה מס' 65-01-3018318-10 בתוספת כל ההוצאות מכל סוג הכרוכות בכך, הכל כמפורט במכתב בנק לאומי למשכנתאות בע"מ אל התובעים המצורף כנספח י' לכתב התביעה,  תוך שחרור התובעים והערבים מטעמם מאחריות כלשהי לסילוק ההלוואה האמורה" (עמ' 3 להחלטת בימ"ש קמא מיום 6.6.05).

המערערים לא ביקשו לבטל את פסה"ד ולא הגישו עליו ערעור, כך שבפנינו פס"ד חלוט.

3.         לציין, שבנק לאומי למשכנתאות (להלן: "הבנק") לא היה צד לתובענה וגם לא לבקשה על פי סעיף 6 לפקודה (להלן: "הבקשה") שהגישו המשיבים כנגד המערערים. בית המשפט קמא אף לא הורה לצרפו כצד להליכים אלה, חרף העובדה שעתירת המשיבים כנגד המערערים היתה, בין השאר, שהמערערים יסלקו את יתרת ההלוואה לבנק "תוך שחרור התובעים (המשיבים - ע.צ) והערבים מטעמם מאחריות כלשהי לסילוק ההלוואה האמורה", הלוואה שבגין אי פרעונה הם (המשיבים - ע.צ) נתבעו על ידי הבנק לסלקה, שכן הם אלה שקיבלו אותה.

מטענת המשיבים (סעיף 13 לבקשה) לפיה הבנק דרש מהם, ולא מהמערערים, את סילוק ההלוואה, ואף הגיש נגדם כאמור תובענה בסד"מ בה הם נדרשים לסלקה, עולה שהבנק רואה במשיבים, ולא במערערים את בעלי דינו לעניין סילוק המשכנתא (ראו גם מכתב בנק לאומי למשכנתאות - נספח ב' לבקשה).

לציין עוד, שהמשיבים לא ציינו בבקשה כי הם ניסו להגיש את פסה"ד לביצוע בהליכי הוצל"פ או שהם אינם ה"זוכים" עפ"י פסק הדין ואין בבקשה כל נימוק לבחירתם לאכוף את פסק הדין על המערערים באמצעות הליך של בזיון בימ"ש דווקא.  במילים אחרות, אין בבקשה כל הסבר מדוע פעלו המשיבים לאכיפת פסק הדין באמצעות הפקודה ולא באמצעות החוק העומד לרשותו של הזוכה בדין, הוא חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ), שאכיפה באמצעותו היא דרך המלך.

4.         בהקשר זה אומר כי קביעת בית המשפט בהחלטה נשוא הערעור, כי המשיבים אינם בגדר "זוכה" עפ"י חוק ההוצל"פ, וסברתו שה"זוכה" עפ"י פסק הדין הוא הבנק (שלא נעשה כאמור - משום מה - צד להליכים, לא צד לתובענה ולא צד לבקשה), ולא אחר, מחייבת על פי הגיונה היא, שהם יהיו נטולי מעמד גם לעניין הבקשה, אך בכל זאת בקשתם לאכיפה חלופית על דרך ביזיון התקבלה. אם פסק הדין נשוא ההחלטה לא ניתן לזכות המשיבים אלא לזכות הבנק, כטענת המשיבים, ואם מטעם זה הם לא נחשבו עפ"י החלטת בימ"ש קמא לבעלי הזכות לאכפו לא ברור מכח מה הם נמצאו ראויים לאכפו על דרך של בזיון בימ"ש.

5.         בניגוד להשקפת בימ"ש קמא, אני בדעה שהמשיבים עונים על הגדרת "זוכה" בחוק הוצל"פ וכי קיים גם קיים להם מעמד וכח לאכוף את פסק הדין על המערערים באמצעים הקבועים בחוק הנ"ל. המשיבים היו צד לדיון, ברי, שפסק הדין ניתן לזכותם וכל כולו לא היה בא לעולם אלמלא סברו המשיבים שהמערערים חייבים להחזיר להם את סכום המשכנתא, שהם נדרשו על ידי הבנק לשלם לו. מבחינה זו הם גם בעלי העניין לאכפו.

6.         מאחר והלכה פסוקה היא מימים ימימה, שאין להזקק להליכי פקודת בזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע צו (ראו ע"פ 519/82 גרינברג נ' מ"י פד"י לז(2) 187), ובידענו שלעיתים אין אפשרות לבצע צוי עשה בהליכי הוצל"פ, בהעדר הליך מתאים בחוק הוצל"פ לביצועם, בחרו המשיבים לנסח את עתירתם בתובענה על דרך צו עשה ולא על דרך עתירה לחיוב כספי כדי שהפרתו תאפשר להם להגיש את הבקשה שהגישו במטרה לעקוף מכשולים שהיה מציב לפניהם חוק ההוצל"פ לו היו פועלים על פיו. מכשול כזה היה יכול לעמוד בפניהם כשראש ההוצל"פ היה מסרב לאסור את המערערים אם היה מתברר לו, בעקבות חקירת יכולת, שאין להם אפשרות לשלם את החוב כולו או למצער בשיעורים אליהם שואפים המשיבים.

דרך זו צלחה בידי המשיבים, שכן המערערים ניצבים על פי החלטה נשוא הערעור בפני אפשרות ממשית שיאסרו מאחורי סורג ובריח מבלי שמצבם הכלכלי התברר לאשורו ומבלי שנערכה להם חקירת יכולת (ראו סעיפים 69 ו- 70 לחוק הוצל"פ).

7.         תכליתו ומהותו של צו העשה, לו עתרו המשיבים ואותו קבלו בפסק הדין, היה חיוב כספי בשינוי אדרת, אך הגברת נשארה אותה גברת. במילים אחרות, האדרת לא שינתה את העובדה שהסעד שניתן למשיבים היה סעד שאכיפתו אפשרית רק על פי מגוון ההליכים הקבועים בחוק הוצאה לפועל.

8.         היות שהמשיבים לא נקטו בהליכי הוצל"פ למימוש פסה"ד, שגה בימ"ש קמא בכך שנעתר לבקשתם לנקוט כלפי המערערים בהליכי ביזיון ונתן את הסעד המבוקש, לפי שכבר נפסק לא אחת שכאשר בהליך ביזיון עסקינן "מדובר בהליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו עלולות להיות פוגעניות עד מאוד ולכן השימוש בו צריך להעשות במשורה, כשכל יתר האמצעים כבר מוצו ללא הועיל" (ע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMGתק-על 2006(2), 3003, הדגשה לא במקור - ע.צ.).

יתרה מזו, בימ"ש קמא אף שגה בכך שבטרם נתן את ההחלטה נשוא הערעור, הוא לא עשה דבר כדי לברר את יכולתם של המערערים לקיים את פסק הדין, למרות שהיו בפניו ראיות לכאורה, שהמערערים מוגבלים מבחינה כספית, או לפחות טוענים למוגבלות כזו. מסקנתו השגוייה של בימ"ש קמא, לפיה המשיבים אינם בגדר "זוכה" על פי חוק ההוצל"פ הובילה אותו למתן צו מאסר, שהוא הליך אכיפה דרסטי הדורש זהירות מופלגת בנקיטתו (ראו בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים נ' שר המשפטים  פ"ד מז(4), 715) על מנת שאמצעי האכיפה לא יהפוך לאמצעי עונשי, שכן זו אינה מטרת סעיף 6 לפקודה. (ראו ספרו של עו"ד משה קשת, בזיון ביהמ"ש, עמ' 154-153 והפסיקה שנזכרת שם).

בענייננו השימוש בסנקציה חריפה של מאסר, חייב את בית משפט קמא להיזהר שמא אמצעי האכיפה השיפוטי יהפוך לאמצעי ענשי, כשאין זו מהותו ותכליתו.

9.         המקרה נשוא הערעור דומה למקרה שנדון בע"פ 221/88 אלי ואירית פנחסי ואח' נ' אורלי ומרדכי חזקי, פד"י מב(2) 733, שבו הורה ביהמ"ש המחוזי בגדר בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש שהוגשה לו על ידי המשיבים, לאסור את המערערים מאחר ולא קיימו פס"ד שמצווה עליהם להסיר את המשכנתאות שרובצות על נכס שהתחייבו למכור למשיבים לטובת בנק ואדם פרטי.

ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופט ש. לוין, כתוארו אז, קיבל את הערעור ובסעיף 2 לפסה"ד קבע כדלקמן: