פסק-דין בתיק עפא 80159/04

בפני ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו מיום 24/3/04 בתיק ר.פ. 9882/02 מפי כב' השופט אליהו ספיר, לפיה זוכו המשיבים מעבירת ניהול עסק ללא רשיון אשר יוחסה להם בכתב האישום.

ביום 21/11/02 הוגש כנגד המשיבים כתב אישום המייחס להם עבירה של עיסוק ללא רשיון בעסק טעון רישוי, בניגוד לסעיפים 4, 14, 15 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: " חוק רישוי עסקים").

בכתב האישום נאמר כי ביום 1/7/02 ניהלו המשיבים ברח' יפת 252 ביפו עסק של סופרמרקט הטעון רשיון לפי פריט 4.7ב' לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995.

בהכרעת הדין זוכו המשיבים מכל אשמה, שכן כב' השופט קמא סבר כי המשיבים זכאים לחסות בצילו של "הרשיון לצמיתות למכולת" שניתן למשיב 2 ביום 23/6/91, ואשר המערערת לא נקטה בכל הליך לביטולו, וכדבריו: "לאור האמור לעיל, התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה ונותר ספק שהינו למעלה מסביר בדבר תקפותו של הרשיון למכולת שהוצג על ידי ההגנה".

עוד קבע בית משפט קמא כי הרשיון נ/1 שהוצא לסופרמרקט ביום 6/4/00 מגן על המשיבים, וקבע: "במקרה שלפנינו לא הביאה התביעה כל ראיה כי במקרה זה חלות הנסיבות המיוחדות ההופכות את העסק שעל פניו אינו נמנה על העסקים הזמניים מטבעם, לעסק זמני. לאור האמור לעיל הנני קובע כי נותר ספק בדבר זמניותו של הרשיון וכן לגבי מועד פקיעתו".

המערערת טוענת כי בית משפט קמא התעלם מתקנה 25 אשר איננה מאפשרת מתן רשיון לתקופה העולה על תוקפו של היתר לשימוש חורג.

עוד טוענת המערערת כי הרשיון למכולת פקע ומכל מקום איננו יכול לשמש רשיון עסק לסופרמרקט אשר שטחו גדול פי עשרה משטח המכולת המקורית.

המערערת אף טוענת כי הרשיון נ/1 שניתן לסופרמרקט היה רשיון זמני ופקע לפני מועד הגשת כתב האישום, מה גם שאף הוא היה כפוף לתקופת אישור השימוש החורג החדשה שנסתיימה ביום 31/12/00.

ב"כ המערערת תמצתה את טענותיה בדיון בפני באלו המילים:

" אנו תמהים איך אפשר לזכות אדם מחמת הספק בנושא רשיון. או שיש או שאין".

הסנגורית המלומדת תמכה בהכרעת הדין מנימוקיה והדגישה את תוקפם של שני הרשיונות אותם אוחזים, לדבריה, המשיבים.

דין הערעור להתקבל, וזאת מחמת הנימוקים המצטברים הבאים:

הרשיון למכולת

1.  המשיבים אוחזים ב"רשיון לניהול עסק לצמיתות" שניתן למשיב 2 ביום 23/6/91 לניהול "מכולת" (להלן: "הרשיון למכולת"). השופט קמא ביסס את הכרעתו לפיה נותר ספק בתוקפו ו/או בתקופתו של הרשיון למכולת על תקנה 1 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), המגדירה רשיון לצמיתות כ"רשיון לעסק טעון רישוי שהוא בתוקף מן המועד שנקבע בו וכל עוד לא ביטלה אותו רשות הרישוי" וכן על העובדה, שלא היתה שנויה במחלוקת, לפיה לא נקטה המערערת בכל הליך לביטול הרשיון. כב' השופט קמא אף סבר כי התנאי הנקוב ברשיון והמתנה את תוקפו בהארכת האישור לשימוש חורג, הינו תנאי רגיל ולא תנאי מפקיע, בהתבסס על ע"פ 2388/97 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 822.

השופט קמא אף ייחס חשיבות לעובדה שבכתב האישום לא נטען כי הרשיון למכולת פקע ולטעמו לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת הפרת התנאי או פקיעת הרשיון מחמת אותה הפרה (סעיף 7 להכרעת הדין).

2.      הרשיון למכולת, על אף שנשא את הכותרת "לצמיתות" כלל תנאי בזו הלשון:

"השימוש במקום הנ"ל לצרכי ניהול העסק אושר על ידי רשות התכנון המוסמכת כשימוש חורג עד 31/12/92. תשומת לבך מופנית לכך שבתום תקופה זו בטל הרשיון לעסקך במידה ולא יוארך האישור לשימוש חורג".

מניסוחו של התנאי, הקובע כי הרשיון בטל בהינתן מצב של אי הארכת האישור לשימוש חורג, אנו למדים כי עסקינן  בתנאי מפקיע ולא בתנאי רגיל.

וכפי שנקבע בפסק-הדין כהן נ' מדינת ישראל הנ"ל, ע"י כב' השופט זמיר:

"...נראה לי כי סיווגו של תנאי מסוג זה לכאן או לכאן תלוי בנסיבות המקרה. בנסיבות מסוימות

אפשר שהוא ייחשב תנאי מפקיע. כך למשל, אפשר שהוא ייחשב תנאי מפקיע כאשר ההיתר

לשימוש חורג ניתן לתקופה קצובה וקצרה, כשברור כי ההיתר לא יוארך והתנאי קובע במפורש