פסק-דין בתיק עפא 80125/04

1.         זהו ערעור על הכרעת דינו ופסק דינו של ביהמ"ש לענינים מקומיים בתל-אביב (כב' השופט דורון), מיום 2.3.04 שהרשיע את המערער בעבירה של "העמדת כלי רכב על המדרכה" בניגוד להוראת סע' 39(א) לחוק העזר לת"א-יפו (שמירה על הסדר והנקיון), התש"ם-1980, וגזר על המערער עונש של קנס בסך 360 ש"ח.

2.         המערער כפר גם בביהמ"ש קמא ובעצם ביקש להישפט ולהעלות את טענותיו בפני ביהמ"ש קמא, טענות שנדחו שם לאחר שמיעת עדותו של המערער וגם לאחר שמיעת סיכומיו שבמהלכן העלה את עיקר טענותיו המשפטיות.

למערער היו בפני ביהמ"ש קמא, כמו גם בדיון בפניי, שתי טענות עיקריות: האחת, טענה עובדתית, לפיה רח' אידלסון בו העמיד המערער את רכבו, היה נתון אותה עת בשיפוצים, לא היו בכלל אבני מדרכה ולא הוצב במקום שום סימון שזוהי מדרכה ושהחניה על המדרכה אסורה. לטענת המערער, רכבו נגרר שלא כדין ע"י העיריה או מי מטעמה.

טענה נוספת היתה למערער בפני ביהמ"ש קמא, כמו גם בדיון בפניי, וזו מתמקדת בטיעון משפטי, לפיו אין זה ראוי שעיריית ת"א תסתמך על היתר שניתן בשנת 1951 כדי להעניק לעצמה את הזכות לענין העבודה בשבת, של פקחים מטעמה.

זאת ועוד; הוסיף וטען המערער, שאותו פגם ופסול השזורים בעבודת פקחי העיריה ביום שבת בניגוד לחוק, אף אינם עומדים לכאורה לגבי חברת הגרירה שהיא חברה פרטית, אשר לא קיבלה מעולם אישור לעבודה בימי שבת, ועל כן אין זה ראוי שרשות מקומית בישראל תיעזר בשרותי חברה שאין בידה היתר עבודה כדין לביצוע עבודת גרירה בימי שבת.

המערער מוסיף וטוען בנקודה זו, כי אין ולא היתה מחלוקת שרכבו נגרר ע"י חברת "אתרים ירוקים בע"מ" שהינה חברה פרטית הנעדרת אישור עבודה בשבת - ועל כן מדובר בסוגיה של חוקיות עבודת פקחי החניה בשבת, סוגיה שביהמ"ש קמא לא היה נכון לדון בה ולהכריע בה.

3.         באשר למחלוקת העובדתית, ביהמ"ש קמא שמע את עדות העדה לופז ריבה, מפקחת מעיריית ת"א, שחזרה על האמור בדו"ח, לפיו הרכב חנה באזור שמסומן באדום לבן, על המדרכה, כאשר שני גלגלי הרכב היו על המדרכה ושני גלגלים נוספים על הכביש, וחסם מעבר של הולכי רגל, כאשר הרכב היה נעול ולא נראו סימני פריקה וטעינה, כל זאת בפרק זמן של מעל ל- 15 דקות.

ביהמ"ש קמא שמע את עדות העדה וגם את עדותו של המערער ובחר לאמץ את עדותה של העדה מטעם המשיבה, ובענין זה, ולאחר שנתתי את דעתי להלכה הנהוגה שאין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, מקל וחומר כאשר מדובר בממצאים עובדתיים שמתבססים על התרשמות ביהמ"ש מהעדים שהעידו בפניו, כל זאת למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן - הרי אינני מוצא כל מקום להתערב בקביעתו העובדתית של ביהמ"ש קמא לגבי הוכחת עצם העמדת רכבו של המערער על המדרכה, כאשר הוא חוסם את הדרך ומפריע להולכי הרגל, כאשר במקום יש סימון בצבעי אדום לבן.

4.         באשר לטענה המשפטית שהועלתה ע"י המערער לחוסר חוקיות מעשי הרשות, דהיינו עבודת המפקחים מטעם עיריית ת"א בימי שבת, הרי גם המערער עצמו אינו טוען להעדר בסיס חוקי לעבודת המפקחים בשבת, אלא הוא טוען שאין זה ראוי שהעיריה תסתמך על היתר כללי שניתן בשנת 1951 ע"י שר העבודה דאז, כל זאת על מנת להכשיר את עבודתם של מפקחים מטעמה ביום השבת, עבודה שהינה אסורה עפ"י חוק שעות העבודה והמנוחה.

סע' 9 ו- 12 לחוק שעות העבודה והמנוחה קובעים את סמכותו של שר העבודה להתיר עבודה בימי מנוחה כדלקמן: "שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו".

ראוי לציין ששר העבודה העניק היתרים, בתוקף סמכותו, לעיסוקים רבים ומגוונים, שבעיקרם עיסוקים שנועדו להגן על שלומו ובטחונו של הציבור, כגון שרותי כבאות והצלה, ביוב, שרותי הצלה בחופי הים ובבריכות, עבודה בבתי מלון, במסעדות וכיו"ב, שרותים ששר העבודה ראה שהם חיוניים ביותר לציבור וראוי להמשיך ולתיתם לאותו ציבור, על מנת לא להכביד על התנהלותו מחד, ועל מנת להגן עליו ולהמעיט את הפגיעה בו, עד כמה שניתן, מאידך.

שאלה היא אם עבודת מפקחים מטעם עיריית ת"א בימי השבת אכן עומדת באותם תנאים שקבע המחוקק, ובשיקול הדעת שהופעל ע"י שר העבודה בשעה שנתן את אותם היתרים, ודומה שהתשובה לכך חייבת להיות חיובית.

מדובר בשרות שניתן ע"י עיריית ת"א-יפו, שרות שנועד כל כולו להקל על התושבים הן בעת הליכתם על המדרכות והן בעת נסיעתם ברכבים, גם בימי השבת, וזאת ניתן לעשות אך ורק ע"י אכיפת אותם איסורים המוטלים על בעלי רכבים שלא להחנות את רכביהם באופן שיש בו כדי להפריע למעברם של כלי רכב, או לחסום את דרכם, ובכך לא רק לסכן את הנוסעים בדרך אלא גם את אותם הולכי רגל שעלולים להיפגע מרכבים שדרכם נחסמת ע"י רכבים אחרים שחונים בניגוד לדין.

זאת ועוד; כאשר לא היתה מחלוקת בפני ביהמ"ש קמא שהרכב חנה בחלקו על הכביש ובחלקו האחר על המדרכה וחסם את המעבר של הולכי הרגל על אותה מדרכה, קשה לקבל טיעון בנסיבות שכאלה וכאילו ההפרעה להולכי הרגל לעשות שימוש במדרכה שמיועדת להליכתם של הולכי הרגל, היא הפרעה מינורית או בלתי מידתית למול הפגיעה בכיסו של המערער.

אינני יודע על איזה אינטרס מוגן טוען המערער כאשר לא היתה בפני ביהמ"ש קמא מחלוקת עובדתית לגבי עצם חניית הרכב באופן שהפריע להולכי הרגל ולנוסעים בדרך.

עבודתם של מפקחים מטעם עיריית ת"א גם בימי המנוחה, עבודה שנועדה כל כולה להקל על תושבי העיר ומי שעושה שימוש בכבישיה לצרכי נסיעה או שימוש במדרכותיה לשם הליכה רגלית, היא עבודה חשובה וחיונית ונועדה להבטיח את זכותו של הציבור לנוע ולטייל ללא הפרעה, זכות שנפגעת מעצם חנייתם של כלי רכב במקומות אסורים לחניה.

אי אכיפת איסור שכזה, לא רק שפוגעת בזכותו של הציבור לטייל ברחובות העיר ללא כל הפרעה וללא כל סכנה שנשקפת לו, אלא גם עלולה לגרום לאנדרלמוסיה שלמה, שסופה פגיעה בתושבי העיר כולם ודי בענין זה לדמות מצב קטסטרופלי שבו מפקחים מטעם העיריה יימנעו מעבודה בשבת ולא ירשמו דו"חות לנהגים אשר חונים בניגוד לדין, הרי ניתן לשער שבמקרה שכזה רחובות העיר כולם יהיו פקוקים, לפחות אלה שסמוכים לחופי הים בעיר תל-אביב, ולמקומות הבילוי הסואנים והשוקקים, שם יתקשו הולכי רגל לפלס את דרכם בין הרכבים שחונים על המדרכות בניגוד לחוק, והולכי הרגל אף יהיו נתונים לסכנה מצד נהגים אשר יצטרכו לזגזג במהלך נהיגתם על מנת לעבור בין אותם כלי רכב שחונים בניגוד לדין, אף בסמוך לצמתים סואנים.

הדעת לא סובלת התרת תוהו ובוהו שכזה, שסופו סיכון של ממש להולכי הרגל, ופגיעה גסה ובלתי מידתית בזכותם של תושבי העיר להתהלך בכבישי העיר ועל מדרכותיה ללא כל הפרעה.

באשר לטיעון הנוסף של המערער, לפיו גם אם למפקחים מטעם העיריה היה היתר כללי לעבודתם בשבת, הרי לחברת הגרירה לא היה היתר שכזה, דומה שמדובר בטיעון שאינו דרוש לצורך הכרעה בסוגיה המשפטית המתעוררת, כל זאת בשים לב לעובדה שמשנקבע שחניית הרכב היתה אסורה עפ"י דין, והדו"ח שנרשם ע"י המפקחת מטעם העיריה נערך גם הוא כדין, הרי די לי בכך לצורך הכרעה בערעור, כאשר הדו"ח עצמו הוא שעומד בבסיס עתירתו של המערער בפני ביהמ"ש קמא ולא ההוצאות שנכפו עליו עקב הצורך לגרור את רכבו.