פסק-דין בתיק עפא 80018/03

כב' השופט ז' המר:

1.         המשיב מנהל עסק של אינסטלציה, ביוב וכיוצא בכך על מגרש, ברח' המסילה בהרצליה (להלן: המגרש).

שני הליכים התנהלו נגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה.

האחד, כתב-אישום בת"פ 1/3554/99, שהוגש נגדו בגין עיסוק וניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון. מדובר בעסק של אחסנה בשטח שמעל 50 מ' של ציוד אינסטלציה, ביוב וצינורות מתכת ובטון במקום שהוזכר לעיל (להלן: הציוד).

ההליך השני - בקשה שהוגשה על-ידי המדינה (ב"ש 23/99), למתן צו הריסה ללא הרשעה, מכוח סעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק).

2.        פסק הדין ניתן במאוחד, בשני ההליכים.

באשר לעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, הרשיע בית המשפט קמא את המערער, ועל כך אין בפנינו ערעור.

באשר לעתירה של המדינה למתן צו הריסה ללא הרשעה בב"ש 23/99, דחה בית-משפט קמא את הבקשה.

3.        בית-משפט קמא מנה את הכללים שהתפתחו בפסיקה בהקשר זה: צו הריסה הוא צעד דרסטי וחריף מאין כמוהו; על המדינה להוכיח כי בנסיבות הענין, ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "ענין ציבורי" חשוב; צו כזה ינתן רק במקום ששיקולי "הענין הציבורי" גוברים על השיקולים שמציג המתנגד (עמ' 9 - 10 להכרעת הדין).

אליבא דבית-משפט קמא, "הבקשה נסמכת על עצם היות הבניה בלתי-חוקית ועל כך שהשטח הינו שטח ציבורי" (נתון שלגביו לא היתה מחלוקת). "המבקשת לא הביאה כל ראיות באשר לנחיצות מתן צו ההריסה המבוקש ... לא הובא לידיעת בית המשפט האם בכלל קיים, נכון להיום, תכנון כלשהו לגבי השטח הזה", וממילא "לא הוכח כל ענין ציבורי חשוב, אשר בגללו חשוב, דווקא כיום, להרוס את המבנים" (עמ' 10 - 11 להכרעת הדין).

בית-משפט קמא מציין שיקולים נוספים כנגד מתן הצו: " לכך יש לצרף גם את השיקולים שמעלה המשיב מצידו ... היינו, כי המבנים קיימים בשטח מזה 22 שנה, כי העירייה היא שנתנה את המגרש לשימושו של המשיב ... וכי מתן צו ההריסה פירושו - גדיעת מטה לחמו ומקור פרנסתו. יצויין גם כי אין המדובר במקרה זה במבני קבע, אלא במכולות ומבנים זמניים שהונחו על הקרקע, ואשר יהיה ניתן לפנותם על נקלה ובמהירות כאשר יתעורר אותו ענין ציבורי ..." (עמ' 11).

לפיכך, דחה בית-משפט את הבקשה.

על החלטה זו הערעור לפנינו.

4.         בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו, טען ב"כ המדינה כי קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, די בהן כדי לבסס את מתן הצו מכוח סעיף 212 לחוק.

            בית-משפט קמא קבע, כי המגרש שהמשיב מחזיק בו ומנהל עליו את עיסקו הוא בבעלותה הרשומה של עיריית הרצליה, וכי לא ניתנו היתרי בנייה להקמת המבנים המשמשים את המשיב לנהל עיסקו.

המשיב גם ניהל את העסק ללא רישיון, כפי שצויין לעיל.

עפ"י התב"ע החלה על המקרקעין, ייעודו שטח ציבורי (בין אם שטח ירוק פתוח ובין אם למבני ציבור). גם נתון זה נקבע כממצא עובדתי על-ידי בית-משפט קמא, וכן כי גם בעתיד לא ניתן יהיה לקבל היתר אשר יכשיר, בדיעבד, את המבנים.

לדעת המדינה, שגה בית-משפט קמא גם בקביעתו כי העירייה היא שנתנה את המגרש לשימושו של המשיב.

5.        לדעת המדינה, בבניה ללא היתר, לצורכי עסק המתנהל ללא רישיון עסק, על מקרקעין המיועדים לצרכי ציבור, ושאף הבעלות בהם היא של הציבור, מתקיים תנאי הדרישה של אינטרס הציבור, וגם חלקה השני של הדרישה, קרי: אינטרס הציבור גובר במקרה זה על אינטרס הפרט. זאת גם " מבלי שהביאה ראיות באשר לנחיצות מתן צו ההריסה המבוקש ובאם קיים תכנון כלשהו לגבי השטח הציבורי ו/או כי בהעדר תוכנית המתייחסת למגרש הציבורי והמבנים מסכלים או מעכבים את מימושה" (סעיף 6 להודעת הערעור).

תכליתו של סעיף 212 לחוק, כך לטענת המערערת, הינו " שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי וכי הותרת המבנים הבלתי חוקיים על כנם הינה בניגוד זועק לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר ..." (שם).