פסק-דין בתיק עפא 8/10

הרקע לערעור :

המערער הורשע בבית משפט השלום בנצרת (תו"ב 08-07-10841) על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: " החוק), ובעבירה של שימוש חורג במקרקעין, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק, בצירוף תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967.

בית המשפט קמא (כבוד השופטת עיריה מרדכי) ציין בגזר הדין כי במהלך הדיון בתיק הוצא היתר לחלק מן השטחים נשוא כתב האישום, ולכן בכתב האישום המתוקן יוחסה עבירת השימוש החורג לשטחים שגודלם נופל באופן משמעותי מגודל השטחים שנכללו בכתב האישום כפי נוסחו טרם הסדר הטיעון. כמו כן, צוין כי המערער הפסיק את השימוש החורג באותם שטחים לגביהם לא ניתן ההיתר, אך לא צוין מאיזה מועד הופסק השימוש.

לאחר שבחן ושקל את מכלול הנסיבות והשיקולים הצריכים לעניין, גזר בית המשפט קמא את דינו של המערער, כדלקמן: 7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע; הפעלת התחייבות שהוטלה על הנאשם בת"פ 967/02 על סך 90,000 ש"ח או 18 חודשי מאסר תחתיה; קנס בשיעור 60,000 ש"ח או 12 חודשי מאסר תחתיו; התחייבות בסך 90,000 ש"ח למשך 3 שנים להימנע מעבירה מן העבירות בהן הורשע. כן נתן בית המשפט צו איסור שימוש לשטחים שפורטו בכתב האישום המתוקן, לכל מטרה הנוגדת את היעוד שנקבע בתכנית ו/או בהיתר, כל עוד אין בידי הנאשם היתר כדין לשימוש האמור.

טענות הצדדים :

המערער עותר נגד חומרת העונש. לטענת המערער, העונש שהוטל עליו הוא חמור, ובפרט הקנס בסך 60,000 ש"ח, במיוחד לאור העובדה שבמועד מתן גזר הדין על ידי בית המשפט קמא המערער קיבל כבר היתר לשימוש חורג בקרקע, והפסיק את השימוש החורג בשטחים לגביהם לא ניתן היתר.

עוד טען המערער כי היה על בית המשפט קמא להימנע מהפעלת ההתחייבות שהוטלה עליו בגזר הדין בת"פ 967/02, מיום 19/10/2004, הואיל והעבירות שנדונו בפני בית המשפט קמא נעברו קודם למועד מתן גזר הדין בת"פ 967/02 (כתב האישום המתוקן נקב במועד 18/2/04 כמועד שבו נתגלו עבירות המערער על ידי פקחי המאשימה). לטענתו, לא ניתן להפעיל התחייבות בגין עבירה שבוצעה במועד שקדם לגזר הדין בו הוטלה ההתחייבות, וכי התחייבות תופעל מקום שהעבירה בוצעה רק לאחר מועד הטלת ההתחייבות.

כמו כן נטען כי עבירות הבנייה שביצע המערער היו כורח המציאות, משום שהמצב התכנוני ביישוב מגורי המערער לא התאים לצרכי התושבים, ולצרכי התעסוקה והמסחר, ובמשך שנים רבות לא פעלו רשויות התכנון לעדכון ושיפור המצב.

בא-כוח המאשימה טען כי העבירות אמנם נתגלו ביום 18/2/04 אולם מדובר בעבירות נמשכות, אשר מתקיימות ממועד גילוין ואילך. העובדה שהמחוקק הכיר בכך שמדובר בעבירה נמשכת, מקבלת ביטוי בנוסחו של סעיף 204 לחוק. כמו כן, ציין בא כוח המאשימה, כי כתב האישום נגד המערער הוגש לבית המשפט קמא בחודש יולי 2005, תוקן בפעם הראשונה בחודש פברואר 2006, ותוקן בשנית בדצמבר 2009, וכי בזמן שחלף בין הגשת כתב האישום ותיקונו בפעם הראשונה, לבין תיקונו של כתב האישום בפעם השנייה, נמשך ביצוע העבירה. ההיתר שניתן למערער, ניתן רק בחודש פברואר 2008, ומכאן שהעבירות שביצע המערער נמשכו גם לאחר מועד גזר הדין בת"פ 967/02, אשר הטיל על המערער את ההתחייבות, ובית המשפט קמא היה רשאי להפעילה. באשר לשימוש בשטחים לגביהם לא ניתן ההיתר, טען בא כוח המאשימה, כי המערער לא נקב במועד המדויק שבו הפסיק את השימוש באותם שטחים, וממילא הוועדה המקומית לתכנון ובניה עודנה טוענת כי המערער לא פסק מהשימוש באותם שטחים.

עוד טען בא-כוח המאשימה כי למערער הרשעות קודמות, בתחום התכנון והבניה ובתחומים משיקים, וכי העבירות דנן בוצעו תוך הפקת רווחים, ולכן יש הצדקה להטיל על המערער ענישה כבדה שמטרתה לאיין כדאיות ביצוע העבירות.

דיון והכרעה :

שקלתי את פרטי טענותיהם של הצדדים על רקע נסיבות העניין ועל רקע קביעות בית המשפט קמא, ומצאתי כי אין מקום להתערב במרכיבי גזר הדין, למעט באשר למרכיב הפעלת ההתחייבות שהוטלה על המערער בת"פ 967/02.

עבירות על חוקי התכנון והבניה הן עבירות חמורות המשקפות זלזול בשלטון החוק. בפסיקה נקבע כי על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות מסוג זה לשקף את חומרת המעשים ואת הפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאי מבחינה כלכלית (רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 2589 (2006)). עוד נקבע כי שימוש ממושך בקרקע בלא היתר, למען רווח כלכלי, ראוי לענישה מחמירה ולקנסות בסכומים משמעותיים (רע"פ 8701/08 וונש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה לודים, תק-על 2009(2) 2891 (2009)).

גזר הדין מבטא איזון ראוי, התואם את חומרת העבירות ואינו חורג מרמת הענישה הראויה והסבירה בנסיבות המפורטות. המערער, שזו אינה הרשעתו הראשונה בתחום התכנון והבניה, ביצע משך תקופה ארוכה עבירות של שימוש חורג בקרקע ובנייה ללא היתר, תוך הפקת רווחים מפעילותו המסחרית בקרקע ובמבנים. בנסיבות אלה, העונש המחמיר שהוטל על המערער, הנו ראוי והולם, ונועד לשקף את מטרת הענישה להרתיע ולאיין את כדאיות ביצוען של עבירות התכנון והבניה.

יצוין, כי טענתו של בא כוח המערער לפיה העבירות שביצע המערער היו כורח המציאות התכנונית הלקויה ביישוב מגוריו, שלא הותאמה משך שנים לצרכי התושבים, לא נטענה בפני בית המשפט קמא, ולכן לא תישמע במסגרת הערעור על גזר הדין. ממילא, המערער הודה והורשע בעבירות המנויות בכתב האישום המתוקן, ואין מקום להעלות הטענה בשלב זה (השווה ע"פ (ב"ש) 5391/08 קיבוץ עלומים נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(1), 2170 (2009)). 

יחד עם זאת, הגעתי למסקנה לפיה יש לקבל את טענות הערעור בכל הנוגע למרכיב הפעלת ההתחייבות שהוטלה על המערער בת"פ 967/02.

ככלל, אין להפעיל התחייבות שהוטלה על נאשם, כאשר העבירה שבוצעה ובגינה מבוקש להפעיל את ההתחייבות, קדמה בזמן למועד הטלת ההתחייבות. ההתחייבות חלה מיום הטלתה ואילך, ואין היא חלה על עבירות שבוצעו קודם הטלתה. לכן, אם במועד ביצוע העבירה, ההתחייבות שלא לעבור עבירה לא היתה תלויה ועומדת נגד הנאשם, ככלל, אין להפעילה במסגרת גזר הדין שניתן בגין העבירה.

אולם, שונה המצב כאשר מדובר בעבירה נמשכת. בית המשפט העליון עמד בעבר על הגדרתה של עבירה נמשכת, בהקשר של עבירות מס, כלהלן:

" הדוקטרינה של העבירה ה'נמשכת' מתייחסת לעבירה, המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת" (ר"ע 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 326).