פסק-דין בתיק עפא 115/08

א.כללי

לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן, "בימ"ש קמא"). פסק הדין  ניתן  ביום 18/5/08 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק ת 3533/08. 

ב. העובדות שצריכות לעניין

המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיפים 62 (3) בצירוף סעיף 64ב וסעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961.

בכתב האישום צוין שבבדיקת נשיפה שנערכה למערער ביום 25/1/08 ברחוב בר יהודה בחיפה נמצאו 275 מיקורגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.

בימ"ש קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 24 חודשים, בניכוי חודש פסילה מינהלית, קנס על סך 1,000 ש"ח ושלושה חודשי פסילה על תנאי כמפורט בגזר הדין .

ג. טענות הצדדים

ב"כ המערער העלה מספר טענות לעניין נסיבות והודאתו של המערער ובין השאר, שיחה עם נציג התביעה ממנה הבין שבגלל כמות האלכוהול הגבולית שנמצאה בגופו, קיימת אפשרות שיושת עליו עונש פסילה נמוך יותר מעונש המינימום, היותו בלתי מיוצג וטענתו בפני השופט שהוא לא היה שיכור.

טענות אלו נטענו בעלמה מבלי לבססן ולתמוך אותן בתצהיר, מכאן שאני מתעלם מהן וזאת במיוחד לאור העובדה שהמערער לא ביקש לחזור בו מהודייתו וכל חיציו הופנו להפחתת עונש הפסילה שהוטל עליו.

לטענת המערער ראוי להפחית את תקופת הפסילה שהוטלה עליו ממספר נימוקים: הראשון, כמות האלכוהול שנמצאה בגופו גבולית ועולה במעט על המידה הקבועה בחוק. שנית, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, כפי שפורטו. שלישית, עקרון אחידות הענישה, שכן בערכים גבוליים נהוג בבתי המשפט לתת עונשי פסילה שפחותים מהעונש המינימאלי.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, שכן לדעתה העונש שהוטל אינו עונש חמור שמצדיק התערבות ערכאת הערעור. עוד הוסיפה שלנאשם עבר תעבורתי שכולל חמש עבירות מאז שנת 2003, וכי נסיבותיו האישיות אינן מצדיקות סטייה מעונש המינימום ובעניין זה הפנתה לפסיקה.

ד. דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור שמעתי ובחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.

ההלכה בעניין התערבות ערכאת הערעור בעונש שהוטל בערכאה הדיונית ידועה מימים ימימה, לפיה בימ"ש יתערב בעונש שהוטל רק במקרים בהם:

"....הערכאה הדיונית טעתה טעות של ממשאו שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 3.2.98) וראו גם ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי(לא פורסם, 3.7.06), ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.07)]." - ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (2008).

בימ"ש קמא הטיל על המערער את עונש הפסילה המינימאלי הקבוע בסעיף 39 לפקודה ואשר זו לשונו:

"39א.הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. "

האם ניתן להגיד שעונש הפסילה המינימאלי בנסיבות העניין חרג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת או שמא נפל בפס"ד של בימ"ש קמא טעות? לדעתי התשובה לכך הנה שלילית.

כחלק מהמלחמה בתופעת הנהיגה בשכרות שהשלכותיה חמורות והרות אסון, קבע המחוקק עונש פסילה מינימאלי של שנתיים. בכדי לא לצמצם את שיקול דעתו של בימ"ש באופן קיצוני, נקבע שניתן לסטות מהעונש המינימאלי רק בנסיבות מיוחדות שיפורשו בפסק הדין. המחוקק לא פירט מה הן אותן נסיבות ועל כן ההכרעה בשאלה זו מוטלת על ביהמ"ש, בטרם אפרט את השיקולים שהובאו בפסיקה, מוצא אני לנכון להביא את קביעתו של ביהמ"ש העליון לעניין הצורך בפרשנות מצמצמת שיש לתת לנסיבות המיוחדות וכך באו הדברים לידי ביטוי ברע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (2006):

"החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג. עם כל הצער שבעניין, מקרה זה איננו נמנה עם המקרים החריגים הראויים להתחשבות מיוחדת לקולא."

ראו גם, רע"פ 5717/08 ראש-גדוליאן נ' מדינת ישראל, (2008) וע"פ (מחוזי ת"א) 70500/08  ארביב נ' מדינת ישראל, (2008).

בענייננו טוען המערער שיש בכמות האלכוהול הגבולית בנוסף לנסיבותיו האישיות בכדי להצדיק את הסטיה מעונש המינימום. כאמור ערכאת הערעור לא שמה את עצמה בנעלי הערכאה הדיונית בבואה לבחון את סבירות העונש.

בדיקת קיומן של הנסיבות המיוחדות שמצדיקות חריגה מעונש המינימום נדונה בערכאות שונות וניתן למצוא פסקי דין שאכן הכירו בכמות אלכוהול גבולית כנימוק לסטייה מהעונש