פסק-דין בתיק עפא 1003/07

1.         א.          המשיב הועמד לדין בבית משפט לתעבורה בצפת בגין עבירה של נהיגה בשכרות- עבירה לפי סע' 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

ב.          לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 24/11/06 נהג המשיב ברכב פרטי במקום ציבורי, בהיותו שיכור, ובבדיקת הנישוף התגלה, כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף הינו 400 מיקרוגרם, כמות העולה על המידה הקבועה בתקנות.

2.         ביהמ"ש קמא הרשיע את המשיב, על פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו, וגזר עליו את העונשים הבאים:

א.         קנס בסך 1600 ש"ח או 16 ימי מאסר תמורתו.

ב.         פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים.

ג.         פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה בפועל לתקופה של 11 חודשים ו- 28 ימים, אשר תסוייג בחלקה כך שבשמונה החודשים הראשונים של תקופת הפסילה, לא תחול פסילה זו על נהיגת מלגזה בשטח מפעל רבקור בראש פינה, במסגרת שעות העבודה בלבד.

ד.          לחתום על התחייבות בסך של 10,000 ש"ח שלא יעבור אותה עבירה במשך שנתיים, במידה ולא יחתום  על ההתחייבות תוך שבוע ימים יאסר ל- 7 ימים.

ה.         5 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגת רכב בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה או נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים או עבירה שעניינה סירוב להיבדק בשל חשד לנהיגה בשכרות.

3.         א.          ב"כ המערערת הלין על קולת העונש שהוטל על המשיב וביקש להחמיר באופן משמעותי בעונשו, במובן זה שתוטל על המשיב פסילה בפועל לתקופה שאינה נופלת מתקופת הפסילה המינימאלית הקבועה בחוק והעומדת על שנתיים וזאת, ללא סיוגה כלל ועיקר. טען כי, ההפחתה ברף העונש המינימאלי מביאה להפחתה בחומרתה של העבירה. ב"כ המערערת, ציין כי בתי המשפט התייחסו בשורה ארוכה של פסקי דין לחומרה היתרה הגלומה בעבירה של נהיגה בשכרות, אשר הינן בבחינת "מכת מדינה" ויש לנקוט ענישה מחמירה שתרתיע ציבור הנהגים מפני נהיגה בשכרות. עוד טען ב"כ המערערת כי, כלל נימוקיו של ביהמ"ש קמא, קרי: גילו של המשיב, הודאתו בביצוע העבירה והיותו נקי כמעט לחלוטין מהרשעות תעבורתיות קודמות, אינם מהווים משום כך טעם מיוחד להפחתה בעונש הפסילה המינימאלי, ואין כל נסיבות יוצאות דופן המצדיקות במקרה זה סטייה מעונש פסילת המינימום כנדרש בחוק. עוד טען ב"כ המערערת כי, טעה ביהמ"ש קמא אשר סייג כ- ¾ מתקופת הפסילה בפועל כך שיוכל המשיב לנהוג ברכב מסוים במסגרת עבודתו. ביהמ"ש קמא  גרם בכך להתרוקנות תוכנו של רכיב הפסילה בפועל שהרי נהיגת הרכב בתחומיו של המפעל אינה מסוכנת פחות מנהיגה מחוץ למפעל. עוד ציין ב"כ המערערת כי, עניין פרנסתו של המשיב אינו נימוק המצדיק סטייה מעונש המינימום הקבוע בחוק וזה מחטיא מדיניות הענישה הראויה בעבירות כגון דא.

ב.          מנגד, ביקש ב"כ המשיב לדחות הערעור, טען כי גזר דינו של ביהמ"ש קמא ראוי ומנומק. ביהמ"ש קמא לא התעלם משום פרט, הוא התרשם מהמשיב אשר עמד בפניו, מאישיותו, הודייתו, עברו, גילו, וכן מכל הנסיבות האפשריות. עוד ציין ב"כ המשיב כי, ביהמ"ש קמא איזן את כל הנתונים אשר הובאו בפניו ולא התעלם מהעבירה אשר יוחסה למשיב והגיע לכלל מסקנה כי זהו לא הכלל, אלא החריג. עוד טען ב"כ המשיב כי, אין שום פגם משפטי, או אחר אשר איננו עולה בקנה אחד עם הקריטריונים של ערכאה דיונית בקשר לפגיעה בשיקול דעתו של ביהמ"ש שהמחוקק הקנה לו. באשר למלגזה,  ציין ב"כ המשיב כי, הנהיגה במלגזה הינה בתוך מפעל סגור ואין סיכוי שהמשיב ישתה לשוכרה בזמן עבודה.

4.         אכן צודק ב"כ המערערת כי העבירה שהורשע בה המשיב חמורה ובתי המשפט נוטים  בד"כ בעבירות כגון דא להורות על פסילה בפועל של רשיון הנהיגה לתקופה של מינימום שנתיים.

ביהמ"ש העליון קבע בשורה של פסקי דין את הצורך להחמיר בעונשם של נהגים הנוהגים בהיותם תחת השפעת משקאות משכרים.

ברע"פ 1422/06 צפניה ארנבייב נ' מדינת ישראל תק-על 2006(2), 2724 ,עמ' 2725, ציין כב' השופט ס' ג'ובראן כי:

"קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה" .

בתיק אחר נאמר:

"נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. על-כן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות" (רע"פ 6439/06 - עובדיה קריטי נ' מדינת ישראל תק-על 2006(4), 806 ,עמ' 807).

ראה גם למשל את רע"פ 25/04  אליעזר סויסה נ' מדינת ישראל . תק-על 2004(1), 719.

5.         סעיף 39 א לפקודת התעבורה קובע כי:

"הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3) [לפקודה], דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה -פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר".