פסק-דין בתיק עפ 9537/05

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת ר. זוכוביצקי) בתיק תד 1570/02 מיום 9.5.05. לאחר ניהול הוכחות, זוכה המערער מחמת הספק מעבירת נסיעה ללא חגורת בטיחות (בניגוד לסעיף 83(ב)(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, להלן: התקנות), והורשע בביצוע בעבירות של גרימת תאונת דרכים, חוסר זהירות, מהירות מרבית מותרת, ומהירות בלתי סבירה (עבירות על תקנות 21(ב)(2), 21(ג), 54(א), ו-51, בהתאמה). בית משפט קמא השית על המערער את העונשים הבאים: 3 חודשים פסילה בפועל; חודשיים פסילה על תנאי לשנתיים; 1,000 ש"ח קנס.

2.         על פי כתב האישום, ביום 20.2.02 בשעה 15:45, נהג המערער ברכבו ברחוב רקנטי לכיוון צומת זרחי בירושלים. בהגיעו לצומת, נהג בחוסר זהירות בכך שנסע במהירות 58.93 קמ"ש לפחות, נכנס לצומת ופגע במכונית אשר נכנסה לצומת מהכיוון הנגדי לכיוון נסיעתו בפניה שמאלה. חוסר זהירותו התבטא בכך שנסע במהירות מעל 50 קמ"ש, היא המהירות המרבית המותרת במקום, שאף אינה סבירה לפי תנאי הדרך, לא האט בהתקרבו לצומת, ובכך גרם לתאונת דרכים בה נחבלו בגופן הנוסעת שברכבו, המתלוננת ונוסעת ברכבה, וכלי הרכב ניזוקו.

3.         כעולה מהכרעת הדין, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשני נושאים: האחד, המהירות בה נסע המערער. לטענת המערער הוא נסע במהירות של 52.5 קמ"ש ולא 58.93 קמ"ש, וכי התאונה היתה נמנעת רק אם המערער היה נוסע במהירות שהיא פחותה מ-48 קמ"ש. הנושא השני עניינו בשאלה האם הנוסעת שליד המערער היתה חגורה בחגורת בטיחות אם לאו.

באשר לשאלה השניה, התביעה הסתמכה על העובדה שהשמשה מול הנוסעת היתה שבורה וכי נמצאו "קבוצת שערות תפוסות בשמשה מבפנים" (עמ' 22, ש' 26 להכרעת הדין). בית המשפט קמא זיכה את המערער מחמת הספק מעבירה זו בקבלו את טענת הסנגור, כי המשטרה לא טרחה לבדוק אם שערות אלה הן של הנוסעת או של מישהו אחר.

באשר לשאלה הראשונה. המערער הורשע על סמך עדות ודו"ח הבוחן, אשר קבע כי המערער נסע במהירות של 58.93 קמ"ש בהתבססו על סימני הבלימה במקום. מנגד העיד המומחה מטעם המערער כי המערער נהג במהירות שאינה עולה על 52.5 קמ"ש. לפי עדות המערער, הוא נסע במהירות שבין 40-50 קמ"ש, וכאשר התקרב לצומת האט את המהירות עד 30-40 קמ"ש.

בכל הקשור למהירות בה נסע המערער, הדגיש בית המשפט קמא כי לא לקח בחשבון את עדויותיהם של הצדדים ואת דברי עדת התביעה בן-דוד, אלא התרכז בעדויות של הבוחן והמומחה מטעם ההגנה. בית המשפט קמא קבע שגם אם היה מאמץ את דעתו של המומחה מטעם ההגנה, הוא היה קובע שהמערער נסע במהירות בלתי סבירה בהתחשב בתנאי הדרך. כניסה לצומת מעין זה, מחייבת האטת מהירות הנסיעה, אף למטה מהמהירות המותרת. 

בית המשפט קמא העדיף את עדות הבוחן המשטרתי וקביעותיו על פני עדות המומחה מטעם ההגנה וקביעותיו, תוך שהוא מנמק זאת מהעובדות העולות מעדויות אשר היו לפניו. בכך דחה את מסקנות המומחה מטעם ההגנה בדבר הפחתת 1.70 מטר מאורך סימני הבלימה ובדבר זמן התגובה, שכן לפי חוזר הדרכה מס' 35/91, בהוצאת משטרת ישראל, מדור תאונות דרכים, זמן התגובה האנושית הוא 0.75 שניות, ולכך יש להוסיף את זמן תגובת המערכת 0.3. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט קמא את טענת המומחה בדבר הפחתת 2.5 מטר מאורך המרחק שבין הסרנים. לפיכך, אורך סימני הבלימה לצורך חישוב מהירות נסיעתו של המערער הנו 17.9 מטר. מכאן, מהירות נסיעתו של המערער "היתה גבוהה מ-52.5 קמ"ש ונמוכה במעט מ- 58.93 קמ"ש" (עמ' 28, ש' 18).

הכרעת הדין דנה בטענת הסנגור בדבר אי הוכחת המהירות המותרת בכביש בו נהג המערער. בית המשפט קמא דחה טענה זו, בהתבססו על דו"ח הבוחן ועל הנחת היסוד של המומחה מטעם ההגנה. מדובר בכביש הנמצא "בתוככי העיר, ולפיכך הנו דרך עירונית, בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש.." (עמ' 29, ש' 21-22), כזה אשר עליו חלה תקנה 54 לתקנות התעבורה.

טענות הצדדים

4.         בערעורו חזר בא כוח המערער על טענותיו אותן העלה בבית משפט קמא. הוא חלק על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, וביקש להתערב בהן. כן טען כי במקום כלל לא היו מוצבים תמרורי ב-36 (תן זכות קדימה), כפי שקבע בית משפט קמא, אלא ג-7 (מקום מעבר חצייה להולכי רגל), ובכך, לשיטתו, נשמט הבסיס להרשעת המערער בעבירת נהיגה שלא במהירות הסבירה. בנוסף הוא ביקש להתערב בקביעה שאין למתלוננת אחריות בגרימת התאונה. הוא מבקש לקבוע כי למתלוננת "רשלנות רבתי עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי של המערער לתאונה".

לעניין גזר הדין, ביקש הסנגור להתערב בעונש. לדידו, הכביש בנוי בצורה כזו שיקשה על נהג להבחין בהבדלים זעירים במהירויות. מדובר בכביש דמוי אוטוסטראדה שיש בו שני נתיבים לכל כיוון המופרדים על ידי אי תנועה בנוי; למערער היתה נתונה זכות הקדימה בצומת ובהעדר תמרור לא חלה על המערער כל חובת האטה או עצירה בצומת; המתלוננת נהגה ברשלנות רבתי ולא נתנה זכות קדימה לרכב המערער. היא אשר פנתה שמאלה וחסמה את נתיב נסיעתו; המערער הנו נהג מקצועי, ואף שהוא נוהג מזה 6 שנים, לחובתו הרשעה אחת לא חמורה; האירוע היה לפני יותר מ-3 שנים והפגיעות בגוף היו קלות; מהירות היתר מעל המותר הנה מזערית.

לאור נתונים אלה מבקש הסנגור שבית המשפט יפעיל את סמכותו ויחרוג מעונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק, עד כדי שיבטלו כליל או לחילופין, יקצרו באופן משמעותי.

5.         בא כוח המשיבה מבקש לדחות את הערעור. בית משפט קמא שקל את עדויות בוחן התנועה מטעם המשיבה והמומחה מטעם ההגנה והמהירויות עליהן דיבר כל אחד, ופסק את שפסק. לדידו, אין הסנגור יכול להיבנות מן הטענה לפיה לא היו במקום תמרורי ב-36 אלא ג-7. וזאת, מאחר ותקנה 52 מורה כי נוהג ברכב יאט את מהירות נסיעתו, בין היתר בהתקרב למעבר חצייה, קרי: תמרורי ג-7 מחייבים האטה באותה מידה כמו ב-36. 

            באשר לעונש, טען בא כוח המשיבה, כי בית המשפט קמא היה מודע לסיטואציה ונסיבות האירוע, בעיקר לחלק של המתלוננת. הוא הוסיף כי העונש אשר הושת על המערער מתחייב מפסילת המינימום, ואין מקום לסטות ממנו.

דיון

6.         הערעור כנגד הכרעת הדין:

            באשר לסלע המחלוקת העיקרי, והוא מהי המהירות בה נסע המערער, והאם זו היתה סבירה, איני רואה מקום להתערב בממצאים אשר נקבעו על ידי בית המשפט קמא.

לפי בוחן התנועה מטעם המשיבה, נהג המערער במהירות של 58.93 קמ"ש לפחות, כאשר אם היה נוהג במהירות המותרת המכסימלית, קרי 50 קמ"ש, הרי שהתאונה היתה נמנעת (עמ' 7 לפרוט', ש' 19-20; וכן דו"ח הבוחן ת/5, בסעיף 14). לעומת זאת, לפי המומחה מטעם ההגנה, לא די היה במהירות של 50 קמ"ש, וכי רק מתחת ל-48 קמ"ש היתה נמנעת התאונה (פרוט' עמ' 18, ש' 16-17; וראה גם נ/1). אליבא דמומחה זה, המערער נהג במהירות של 52.5 קמ"ש (עמ' 17, ש' 12). ככלל, בחר בית המשפט קמא להעדיף את דו"ח הבוחן (למעט הפחתת מרחק הסרנים לו טען המומחה מטעם המערער). בכך, כאמור, איני מוצא מקום להתערב (ראה י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שלישי (תשס"ג) 1405, לפיו ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הראשונה להעדיף חוות דעת מומחה אחד על פני זו של משנהו, כשההעדפה מעוגנת בהתרשמות ממהימנות המומחים או בשיקולים סבירים אחרים). מה גם, שבית משפט קמא ציין, כי לו היה מאמץ את חוות הדעת מטעם ההגנה, הרי שממילא היה קובע כי מהירות של 52.5 קמ"ש אינה סבירה בהתחשב בנתוני הדרך. בהמשך נכתב כי:

 "הנאשם התקרב לצומת, אשר בו מוצבים תמרורי תן זכות קדימה הן בכיוון נסיעתו של הנאשם והן בכיוון נסיעתה של המתלוננת (ראו ת/6)... הנאשם לא האט כמצוות תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961... כניסה לצומת מעין זה מחייבת האטת מהירות הנסיעה למהירות שאף נופלת מהמהירות המקסימאלית המותרת בכביש, קרי 50 קמ"ש" (עמ' 26, ש' 9-19; ההדגשות כאן ולהבא אינן במקור).