פסק-דין בתיק עפ 9218/05

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. חן) בתיק ת"ד 2112/04 מיום 9.2.05. המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע העבירות הבאות: רשלנות, נהיגה ללא רישיון נהיגה, אי מסירת פרטים, ביטוח וגרימת נזק. העונש אשר הושת עליו הוא: 20 חודשי פסילה בפועל; קנס כספי בסך 2,500 ש"ח וכן 20 חודשי פסילה על תנאי למשך 20 חודשים.

2.         על פי כתב האישום, ביום 25.5.03 רכש המערער אופנוע כאשר לא היה ברשותו רישיון נהיגה לאופנוע, ומעולם לא הוציא רישיון כזה. ביום 25.6.03 בשעה 19:00, נהג המערער באופנוע בשביל עפר בחורשת האיקליפטוסים בבית שמש. בהגיעו סמוך לקבוצת ילדים שטיילה ביער, איבד שליטה על האופנוע ופגע בקטינה אשר צעדה עם קבוצת הילדים, והמערער נפל יחד עם האופנוע. המערער קם וניסה לברוח מהמקום, אך המפתחות נלקחו ממנו. המערער גם סירב לתת את פרטיו וברח רגלית מהמקום תוך שהוא משאיר את האופנוע בחורשה. בנסיבות אלה, גם לא היה בידי המערער ביטוח תקף.

3.         כאמור, המערער מערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. לעניין הכרעת הדין נטען כי לא היה מקום להאמין לעדי התביעה, אשר סתרו האחד את דברי חברו בנקודות מרכזיות. מול זאת, עדותו של המערער היתה ללא סתירות. לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של אי מסירת פרטים. במקרה זה מסר המערער את פרטיו למשטרה מיוזמתו הוא. הוא גם לא נמנע מלמסור את פרטיו לנפגעת, ולא היה מקום להרשיעו בנהיגה רשלנית. כן לא הוכחה המהירות בה נהג המערער ואין לייחס לו רשלנות שלא הוכחה.

לעניין גזר הדין, עיקר טענותיו של בא כוח המערער מעוגנות בטענה של אחידות הענישה. לדידו, העונש אשר הושת על המערער הנו חמור וחורג מרמת הענישה המקובלת במקרים כגון אלה. בעבירות כגון דא מסתפקים בתי המשפט בהטלת עונש של פסילה על תנאי, קנס מינימאלי ואף ללא הרשעה. לתמיכה בטענותיו הגיש אסופת פסקי דין. הוא מבקש להדגיש כי מדובר במערער שבעת ביצוע העבירות היה קטין בן 16 וחצי. לדידו, מקרה זה מתאים להטלת עונש של קנס מינימאלי בלבד. התסקיר בעניינו של המערער היה חיובי, אין לו הרשעות קודמות, וחלפו מאז האירוע שנתיים בערך.

4.         בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. לדידו, בית משפט קמא נימק את פסיקתו שאין בה כל פסול. הוא אימץ את גרסת קייקוב, הורה אחד הילדים, לעניין הפגיעה בילדה ולעניין ההימלטות. הוא מקבל את טענת בא כוח המערער לעניין חוסר אחידות הענישה, אך לא על פי זה מתנהלת מערכת המשפט.

5.         בפן העובדתי, לא מצאתי מקום להתערב בעובדות אשר קבע בית משפט קמא. בית משפט קמא נתן הכרעת דין מפורטת וממצה. הוא שמע וראה את העדים ובחר להאמין לעדותו של קייקוב לעניין הפגיעה בילדה, אי מסירת הפרטים וההימלטות, ואין מקום להתערב בקביעות של בית משפט קמא בעניינים האמורים. יש לציין, כי בית משפט קמא הסתמך, בין היתר, גם על עדות המערער עצמו. על פי דבריו, הוא ראה קבוצת הילדים ממרחק של כ-50 מטר צועדת בצידי השביל. הוא התקרב במהירות של 15-20 קמ"ש. אז חצתה ילדה את השביל מימין נסיעתו לשמאל. במקום לעצור מיד, הוא הטה את האופנוע לצד ימין במטרה להימנע מפגיעה בילדה. המערער גם אישר כי המאבטח סימן לו להאט. בית המשפט לא קיבל את טענתו שהוא לא איבד שליטה באופנוע אלא שהמאבטח תפס לו את היד וכתוצאה מכך הוא פגע בילדה. הרי אם כך הם פני הדברים, ברור שהמערער היה כל כך קרוב לקבוצת הילדים ובעיקר לילדה, כך שלא היה מצליח לבלום מבלי לפגוע בילדה. בית המשפט אף קבע, על סמך עדות המערער ומה שאמר בהודעתו ת/5, כי המערער "ברח מהמקום רגלית כיוון שמפתחות האופנוע לא היו בידיו וכי היה לחוץ ומבוהל מהאשמות שהטיחו בו" (עמ' 7, ש' 26- 33).

אין חולק כי המערער ביצע עבירה של נהיגה באופנוע מבלי שיהיה בידו רישיון נהיגה. כעבירת לוואי יש להוסיף גם את העבירה של חוסר ביטוח. מוסכם שזו היא העבירה העיקרית. אין גם חולק כי לילדה נגרמה פגיעה קלה. באשר ליתר העבירות אינני מוצא כל נימוק מדוע יש להתערב בהן. בא כוח המערער טען בקשר לאשמת הרשלנות שלא היה בסיס עובדתי להרשעתו בה. בית משפט קמא התייחס לכך בהכרעת הדין. השופט המלומד ציין כי נפל פגם בכתב האישום שלא פורטו העובדות שיש בהן כדי להקים עבירה כזו נגד המערער (עמ' 13, מש' 14). חרף זאת, ראה לנכון בית משפט קמא לייחס עבירת רשלנות למערער על סמך מה שיש. בית משפט קמא מצא את רשלנותו של המערער בכך שהרשה לעצמו לנהוג במהירות של 40-45 קמ"ש, באופנוע בשביל עפר מפותל בתוך חורשה, שיש בו סיכונים הרבה יותר מכביש סלול, כאשר ניסיונו לנהוג באופנוע מסתכם "ב- 60 דקות נהיגה לא מרוכזת (לגרסתו שלו עצמו) ובשלושה שיעורי נהיגה " (עמ' 13, ש' 23). מהירות כזו בתנאים כאלה, אשר בסופו של דבר גרמה לתאונה, מקימה את העבירה של נהיגה רשלנית.

אין לקבל את טענתו של בא כוח המערער, שבית המשפט לא היה יכול להרשיע את המערער בעבירה של נהיגה רשלנית. ראשית, עבירה זו נרשמה בכתב האישום ולא הוספה על ידי בית המשפט. שנית, העובדות כפי שהתבהרו בפני בית משפט קמא, יש בהן כדי להקים את העבירה הזו. גם אין לקבל את הטענה שלא ניתנה למערער הזדמנות להתגונן בפני אשמה כזו. המערער ניהל הוכחות על כל דבר ועניין, כך שהעובדות עליהן נסמך בית משפט קמא התבררו עד תום, והמערער היה אמור להיות ער לכך. 

6.         באשר לעונש. עיקר הטיעון הוא שגזר הדין חורג מאוד מהענישה המקובלת במקרים כגון אלה, בעיקר כאשר מדובר בקטין שאין לו הרשעות ותסקיר המבחן לגביו הנו חיובי.

אין חולק כי עיקרון אחידות הענישה הנו עקרון מקובל בפסיקה. זהו מדד יחסי ולא חלוט שמטרתו לשמור על רמה מסוימת של ענישה כאשר מדובר בעבירות דומות עם נסיבות דומות. ואולם, יש להבהיר, כי עקרון זה איננו עיקרון נוקשה, בבחינת מדד אחיד לכל העבירות ולכל הנאשמים המורשעים באותן עבירות. לכל מקרה נסיבותיו המיוחדות לו. עיקרון זה נתון לשינויים מחויבי המציאות, למשל ריבוי עבירות בתקופה מסוימת, מחייבת ענישה החורגת מרמת הענישה שהיתה מקובלת קודם לכן. באותה מידה רגיעה בהתרחשות עבירות תביא בהכרח לחריגה לקולא בענישה. ראה למשל ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 441 (2003):

"... עקרון אחידות הענישה הוא עיקרון מנחה המשמש נר לרגליו של השופט בבואו לגזור את הדין... אולם אין בעיקרון זה כדי לפטור את בית המשפט מהטלת עונשים אינדיבידואלים על פי נסיבותיו של כל מקרה, ובכלל זה נסיבות ביצוע העבירה והנסיבות האישיות של העבריין (ראו דברי בע"פ 7802/00 יחיא... עוד ראו: ע"פ 348/77 כהן...; ע"פ 434/89  ריים...; ע"פ 5640/97 רפאל...)" (שם, בעמ' 466; ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור).

יתרה על כך:

"כלל גדול בידינו, שבדרך כלל לא יתערב בית-משפט שלערעור - לא להחמיר ולא להקל - במידת העונש, שנמדדה על-ידי בית המשפט שישב לדין וגזר את העונש - פרט לנסיבות ולמקרים מיוחדים - אלא אם עונש זה חורג באופן משמעותי מהעונש, שראוי היה להטיל על-פי כללי אחידות עונשין וכיוצא בהם, היינו, שיש בו משום גרימת עוול של ממש; אך אין התערבות בית המשפט שלערעור מוצדקת, רק משום כך שאילו היה בית המשפט שלערעור יושב במקום בית המשפט שגזר את הדין היה הוא גוזר, מטעמים שבאחידות הענישה וכיוצא באלה, עונש שונה מזה שגזר בית המשפט, שעל פסק-דינו מערערים. כלל זה מחויב המציאות וההיגיון הוא, שאם אי אתה נוקטו, הרי מאחר שלעתים קרובות אין שני שופטים מודדים במידה אחת - ודבר זה מדרכי הטבע והאדם הוא - נמצא שפסיקת בית המשפט תהא לוקה בחוסר יציבות, ודבר זה קשה הוא לא רק למערכת משפטית תקינה אלא אף לטובתם של הנאשמים עצמם" [מדברי כבוד השופט אלון בע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל,פ"ד לה(4) 701, 712 (1981)].

עיינתי בפסיקה אשר הגיש הסנגור המלומד. בכולה נקבעו עונשים קלים ביותר שאינם משקפים את הרמה המקובלת בעבירות כגון אלה.   

יחד עם זאת, כאשר אני לוקח את נסיבות המקרה המסוים שלפנינו, נראה לי כי בית משפט קמא הכביד את ידו יתר על המידה עם המערער והטיל עליו עונשים כבדים. אי לכך, ולאור גילו הצעיר, עברו התעבורתי, והתסקיר החיובי, אני מוצא לנכון להקל במעט עם המערער ברכיב הפסילה בפועל בלבד.

            סיכומו של דבר הוא, כי הערעור מתקבל בחלקו. הפסילה בפועל תעמוד על 9 חודשים בלבד. יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם ללא כל שינוי.

            המערער ישלם את הקנס באותם תנאים אשר קבע בית משפט קמא החל מיום 1.9.05.

            ככל הנראה נפלה טעות בגזר דינו של בית משפט קמא עת קבע שעל המערער להפקיד את רישיונו, כאשר עולה מהנסיבות שאין בידו רישיון נהיגה כלל. המערער יליד אוקטובר 1986, כפי שהדבר עולה מכתב האישום, והאירוע קרה במאי 2003, קרי הוא היה בן 16 שנים ושבעה חודשים. מכל מקום אם יש בידי המערער רישיון נהיגה עליו להפקידו עד יום 1.9.05.

            ניתן היום ב' באב, תשס"ה (7 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.