פסק-דין בתיק עפ 9106/05

1.         לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט א' צ' בן זמרה) בת"פ 10067/02, מיום 19.12.2004. המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של אי קיום צו הריסה שיפוטי ואי קיום צו הפסקה שיפוטי, עבירות לפי סעיפים 210 ו-240 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965  (להלן - החוק). בגזר הדין הוטל על המערער קנס של 30,000 ש"ח, וכן עונש מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך שנתיים.

2.         המערער, תושב וולג'ה שבדרום ירושלים, בנה תוספת למבנה, בשטח כולל של 301 מ"ר, ללא היתר בניה (התוספת למבנה תכונה להלן - המבנה). ביום 24.2.1999 הרשיע בית המשפט (כבוד השופט ברעלי) את המערער בעבירה של בניה ללא היתר, לאחר שהודה בבניה הבלתי חוקית של המבנה (ת"פ 4005/98). בגזר הדין הטיל על המערער קנס בסך 49,000 ש"ח, וכן הוציא נגדו צווים להריסת המבנה, להתאמתו לתוכנית המתאר ולהיתר החלים במקום ולאיסור השימוש בו. מועדי כניסתם לתוקף של הצווים נדחו ליום 15.2.2002, וזאת, כדי לאפשר למערער לפעול להשגת היתר בניה. בנוסף, נכלל בגזר הדין צו הפסקת עבודה, שאסר על המערער להמשיך ולבצע עבודות במבנה, כל עוד אין בידו היתר בניה כדין. בית המשפט הורה כי לאחר תקופה זו (שכנראה הוארכה לאחר מכן עד ליום 1.5.2002), אם לא יציג המערער היתר בניה ואם לא יהרוס בעצמו את המבנה, תהא הוועדה המחוזית מוסמכת להרוס את המבנה, והמערער ישפה אותה על הוצאותיה.

ביום 11.11.2002 הוגש כתב אישום נוסף כנגד המערער (הוא כתב האישום המונח ביסוד פסק הדין נשוא ערעור זה), שבגדרו הואשם המערער באי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק (ת"פ 10067/02). זאת, משום שלא הרס את המבנה עד ליום 1.5.2002, כפי שנצטווה על ידי בית המשפט, וגם לא השיג בדיעבד היתר בניה למבנה (האישום הראשון). כן הואשם כי  המשיך בבניית המבנה, חרף צו ההפסקה (האישום השני), אם כי בסעיף האישום הזה צוין בטעות סעיף 210 לחוק (במקום סעיף 240).

ביום 13.8.2003 החלה הוועדה המחוזית להרוס את המבנה. בעקבות בקשת המערער, ניתן צו זמני כנגד המשך ההריסה. מאז נשאר המבנה הרוס למחצה, לא ראוי למגורים ומסוכן.

ביום 19.12.2004 ניתן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה הרשעת המערער על פי הודאתו (שניתנה ביום 2.3.2004, ואחר כך תוקנה לבקשת התובע ביום 4.7.2004) תהיה לפי סעיפים 210 ו-240 לחוק. ביום 19.12.2004 נגזר דינו של המערער.

הערעור שלפנינו מופנה כנגד חומרת העונש.

3.         המערער מלין על כך שהתקופה שנלקחה בחשבון כתקופת התמשכות העבירה, היא עד יום מתן גזר הדין, 19.12.2004, כלומר כ-30 חודשים. לשיטתו, התקופה שהייתה אמורה להילקח בחשבון היא עד יום הגשת כתב האישום, 11.11.2002, כלומר כ-6 חודשים.

כן טוען המערער, כי הנימוק שציין בית משפט קמא לחומרא - הסכנה הקיימת במבנה, כל עוד הוא לא נהרס לגמרי - הוא שיקול לא לגיטימי. זאת משום שהסכנה הטמונה במבנה קיימת מאז ההריסה החלקית שלו, שנעשתה על ידי הוועדה המחוזית. לטעמו של המערער, יש בהריסה חלקית זו כדי להוות שיקול לקולת העונש.

המערער מצביע על כך שבית משפט קמא אימץ בגזר דינו את עמדת המשיבה במלואה - העמדת הקנס על סך של 30,000 ש"ח.  מכך משתמע, לשיטתו, כי בית משפט קמא קיבל את כל טיעוני המשיבה לעונש, ולא התחשב בנימוקים לקולא שהעלה המערער, כמו, למשל, היותו "בעל משפחה, שפרנסתו קשה ביותר בימים אלה ובשנים האחרונות בכלל" (סעיף  12(ו) להודעת הערעור).

נימוק נוסף לקולא שמעלה המערער, קשור במיקום המבנה - שכונת עין ג'וויזה שבכפר וולג'ה. לטענתו, הכפר, הנמצא על התפר שבין ירושלים לאיו"ש, הוכר משך שנים כחלק מאיו"ש, ורק במהלך שנות התשעים, גילתה עיריית ירושלים שהכפר מצוי, בחלקו, בשטח שיפוטה. תושבי שכונת עין ג'וויזה, הנמצאת בשטח השיפוט של ירושלים, סבלו, לדבריו, מחוסר התייחסות מוחלט מצד העירייה (לא סופקו להם משך עשרות שנים שירותים כמו חשמל, חינוך, פיתוח וכדומה, והחשוב לענייננו, לא סופקו שירותי תכנון), מלבד בעניין אחד - אכיפת  חוקי הבניה. לתושבי השכונה המתרבים לא נותר, כך הוא אומר, אלא לבנות ולהרחיב את בתיהם ללא היתר.

בא כוח המערער ציין בפנינו, כי בית המשפט דחה את מועד ביצוע צווי ההריסה בתיקים אחרים שכבר נסתיימו בגזר דין, כמו תיקו של המערער. מכך הוא מסיק כי ייתכן שהבניה תוכשר בעתיד, ולכן אין לצפות כי המערער יהרוס את המבנה.

4.          המשיבה סבורה כי גזר הדין אינו חמור בנסיבות המקרה. היא מדגישה כי המבנה הוקם שלא כדין, וכי ניתן כנגד המערער צו הפסקה שיפוטי עוד בשנת 1998, אך המערער התעלם ממנו, באשר המשיך בבניית המבנה בניגוד לו, והוא אף ממשיך עד היום להתעלם מצו ההריסה השיפוטי. קצפו של בא כוח המשיבה יוצא כנגד הודעתו של המערער כי אף עתה לא יהרוס אותו.

עוד טוענת המשיבה, כי גזר דינו של בית משפט קמא דווקא הקל עם המערער, שכן הקנס המקסימלי על עבירות לפי סעיפים 210 ו-240 לחוק הוא 26,000 ש"ח, ובצירוף 1,300 ש"ח על כל יום נוסף של התמשכות העבירה, הקנס יכול להגיע ליותר ממיליון ש"ח.

5.         שקלנו את טענות הצדדים, ובאנו למסקנה כי יש להתחשב בחלק מנימוקי המערער לקולת עונשו. הוועדה המחוזית הרסה, כאמור, חלק מהמבנה. מאז המבנה אינו ראוי למגורים. יש, לדעתנו, להתחשב בכך, כנימוק לקולא, שכן נכון להיום, לא מפיקים המערער ומשפחתו כל הנאה מהמבנה. בנסיבות אלה, שקלנו כנימוק נוסף לקולא את העובדה שבגין בניית המבנה ללא היתר, חוייב המערער בקנס של 49,000 ש"ח.

6.         בהתחשב באמור, כמו גם בנסיבותיו האישיות של המערער, שהוזכרו לעיל, אנו קובעים, כי הקנס יופחת ויעמוד על סך של 15,000 ש"ח. בגזר הדין נקבע, על פי הצעת המשיבה, שהקנס ישולם ב-100 תשלומים חודשיים. משהעמדנו את הקנס על מחצית הסכום, כאמור, מורים אנו כי הוא ישולם ב-50 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.5.2005. כל תשלום ששולם על חשבון סכום הקנס המקורי ינוכה מסכום הקנס שנקבע על ידינו.

 שאר חלקי גזר הדין יישארו על כנם.

7.         אשר לסכנה שהמבנה מהווה בעקבות הריסתו החלקית, יכולה הוועדה המחוזית לבקש מבית המשפט לבטל את הצו הזמני (ככל שטרם בוטל) ולהתיר לה להמשיך ולהרוס את שנותר מהמבנה, תוך חיוב המערער לשפותה על הוצאות ההריסה (כפי שכבר נקבע בגזר הדין בת"פ 4005/98, כמצוין לעיל) .

8.         לסיכום: הערעור מתקבל באופן חלקי, כאמור בסעיף 6 לעיל.

ניתנה היום ח' בניסן, תשס"ה (17 באפריל 2005) בהיעדר הצדדים.