פסק-דין בתיק עפ 9066/05

1.         זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין) בתיק תחת 163/03 מיום 28.11.04, שלא לפסוק הוצאות לטובת המערער מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן- "חוק העונשין"). בקשת המערער לפסיקת הוצאות לטובתו, הוגשה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החליט על עיכוב ההליכים נגדו.

2.         על השתלשלות האירועים בבית משפט קמא ניתן ללמוד, כי ביום 25.12.03 הוגש כתב אישום נגד המערער, לפיו ביום 4.5.02 האריך המערער, נהג מונית, שלא כדין את מסלול נסיעתו, והיה עליו לנסוע בדרך קצרה יותר. העבירות שיוחסו לו היו עשיית שירות במחיר מעל המחיר הקובע, עבירה לפי סעיף 11(א)(1) לחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996; והארכת מסלול הנסיעה במונית, עבירה לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 503(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

בדיון שהתקיים ב-15.4.04 העלה הנאשם מספר טענות מקדמיות, וביקש לבטל את כתב האישום. לאחר מכן, ב-27.7.04, תוקן כתב האישום, כך ששונה מסלול הנסיעה בו אמור היה, לדעת המשיבה, המערער לנסוע. בדיון שנערך ב-7.9.04 טען בא כוח המערער כי הדרך הסבירה לנסוע במקום הוא כפי שהנאשם נסע. לבסוף, לבקשת בא כוח המערער, החליט היועץ המשפטי לממשלה לעכב את ההליכים בתיק ביום 22.11.04. לאור זאת, ביקש המערער מבית משפט קמא הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, על בסיס הטענה כי האישום, מלכתחילה, חסר כל בסיס. 

3.         בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי דין בקשת המערער להדחות, שכן לצורך פסיקת הוצאות לפי סעיף 80 צריכים להתקיים 2 התנאים הבאים במצטבר: האחד, כי פלוני עמד לדין ויצא זכאי בדינו. השני, שראה בית המשפט כי לא היה יסוד לאשמה או נסיבות אחרות המצדיקות זאת. במקרה דנן, אומר בית משפט קמא, נופל היסוד הראשון, שכן המערער לא יצא זכאי בדין והמאשימה לא חזרה בה מכתב האישום, אלא שההליכים עוכבו על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. בנוסף, גם כאשר מדובר בזיכוי, עדיין על ההגנה להוכיח התקיימותו של  היסוד השני, דבר שאף הוא לא התקיים בענייננו.

4.               טוען בא כוח המערער, כי שגה בית משפט קמא בפרשנות סעיף 80(א) לחוק העונשין, בהציבו את זיכוי המערער כתנאי סף לתחולת הסעיף, וסרב להעניק למערער את הוצאות הגנתו במשפט פלילי שבו ההליכים עוכבו. לדידו, תוצאה זו קשה במיוחד במקרה דנן, בו עוכב ההליך בנסיבות בהן לא היה מקום להגיש כתב אישום מלכתחילה, והוגש כתב אישום רק בשל לחץ המתלונן, כשהתביעה סברה שאין מקום להגשתו.

            בא כוח המערער טוען, כי עמדת בית המשפט העליון היא שיש להרחיב את הזכאות שבסעיף 80(א) ואין לקבוע לה גבולות פרוצדוראליים, כשהיא קיימת בהיבט המהותי, ומאחר שכך, והסעיף אינו מחייב זיכוי פורמאלי של הנאשם, עיכוב ההליכים במקרה דנן כמוהו כזיכוי. בנוסף, לא היה יסוד לאשמה בכתב האישום ולא היה יסוד סביר להרשעה, ומכל מקום, התקיימה גם החלופה של נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות.

בא כוח המשיב מבקש לדחות את הערעור ואף לחייב את המערער בהוצאות. הוא טוען, שסעיף 80(א) קובע כתנאי סף את זיכוי הנאשם או ביטול כתב האישום בהסכמה, וברי כי במקרה דנן התנאים הללו לא נתקיימו. בנוסף, הוא מדגיש כי היועץ המשפטי רשאי לחדש את ההליכים שעוכבו בתוך שנה. מן הבחינה העקרונית, הוא עומד על בסיס כתב האישום. לבסוף, הוא מציע לבטל את עיכוב ההליכים, ולקיים את הדיון בבית המשפט, כך שאם יזוכה המערער בדין, תפסקנה לו הוצאות הגנתו.

5.         עומדת בפנינו, אם כן, השאלה המשפטית הבאה: האם נכונה קביעתו של בית משפט קמא לפיה אין לפסוק הוצאות לנאשם, מקום בו עוכבו ההליכים על ידי היועץ המשפטי לממשלה, והכל לאור הוראותיו של סעיף 80 לחוק העונשין.

6.         הסמכות לעכב הליכים מוסדרת בסעיף 231(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- "חסד"פ"):

"בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת הדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מנומקת בכתב לבית המשפט, לעכב את הליכי המשפט; הוגשה הודעה כאמור יפסיק בית המשפט את ההליכים באותו משפט".

המשמעות של עיכוב הליכים הנה הפסקת ההליכים בשלב הדיון שבו מוגשת הודעת העיכוב, והקפאתם באותו שלב כמות שהם, בכפוף לסמכות לחדש הליכים שעוכבו, כמפורט להלן, בסעיף 232 לחסד"פ:

"עוכבו הליכים לפי סעיף 231 רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה בכתב לבית המשפט, לחדשם כל עוד לא עברו מיום עיכובם, בפשע - חמש שנים, ובעוון - שנה ; הוגשה הודעה כאמור יחדש בית המשפט את ההליכים, ורשאי הוא להמשיך בהם מן השלב שאליו הגיע לפני ההפסקה; עוכבו ההליכים בשניה לא יחודשו עוד".

במקרה דנן, החליט המשנה ליועץ המשפטי לעכב את ההליכים כנגד המערער, שכן "לאור נסיבות המקרה נשוא האישום, אין עניין ציבורי בהמשך ההליכים הפליליים". יודגש, כי אין בהחלטה לעיכוב הליכים כדי לסיים את ההליך באופן סופי, שכן קיימת אפשרות לחידוש ההליכים -  בענייננו, עבירה מסוג "עוון" - תוך שנה מיום העיכוב.

7.         סעיף 80(א) לחוק העונשין תשל"ז - 1997 קובע:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט;..." [ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור].

ברי, כי כפי שקבע בית משפט קמא, דורש הסעיף התקיימותם של 2 תנאים מצטברים: הראשון, זיכוי או ביטול אישום בהסכמה לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ (מקום בו ביטל בית-משפט כתב אישום בהסכמת התובע והנאשם אף לאחר תשובת הנאשם לכתב האישום, שזהו ביטול אך לא זיכוי); והתנאי השני, שלא היה יסוד לאשמה או שישנן נסיבות אחרות המצדיקות את פסיקת ההוצאות (ראה גם את פסק הדין עליו נסמך בית משפט קמא בהחלטתו, ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 - להלן "פס"ד דבש").

לגבי התנאי הראשון, טוען בא כוח המערער כי לאור עמדתו המרחיבה של בית המשפט העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בע"פ 7826/92 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, בע' 493, (להלן "פסק דין רייש") יש לראות במקרה דנן כעומד בתנאי הסעיף מבחינה מהותית, על אף שאין המדובר בזיכוי המערער או בביטול האישום בהסכמה, כדרישות הסעיף.

מדובר, למצער, בקריאה שגויה של פסק הדין, במיוחד לאור העובדה שפסק דין רייש עסק בפרשנות התנאי השני בסעיף, כך שמגמת ההרחבה לה טוען בא כוח המערער, רלוונטית, אם בכלל, לתנאי השני בלבד.

והנה, בפסק דין רייש אומר כב' השופט גולדברג את הדברים האלה: