פסק-דין בתיק עפ 9041/05

1.         לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) מיום 28.11.04 בת"פ 2982/99, שבא לאחר הרשעת המערער ביום 21.4.04 בשתי עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות- לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); בשימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 420 סיפא לחוק; בניסיון לקבל דבר במרמה - לפי סעיף 415 סיפא בצירוף סעיף 25 לחוק; בעדות שקר- עבירה לפי סעיף 237 לחוק; בבידוי ראיות - לפי סעיף 238 לחוק; ובשיבוש הליכי משפט - לפי סעיף 244 לחוק. בית-משפט קמא השית על המערער עונש מאסר בפועל למשך 7 חודשים וכן מאסר על-תנאי.

2.         העובדות אשר נטענו בכתב האישום ואשר אומצו על-ידי הערכאה הקודמת בהכרעת דינה הן כדלקמן: ביום 12.2.88 נכרת בין המערער לבין מר מרדכי כהן (להלן: "המתלונן") חוזה מכר, לפיו מכר המתלונן למערער דירת מגורים. ביום 1.3.89 הודיע המתלונן למערער על ביטול החוזה עקב הפרתו, מכיוון שלא שילם את מלוא התמורה עבור הדירה. באותה עת פרצו המערער ובני משפחתו ללא רשות לדירה ותפסו בה חזקה שלא כדין עד לשנת 1995. ביום 10.9.89, פסק בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט אלוני), כי החוזה בטל, ועל החלטה זו ערער המערער לבית המשפט העליון ביום 25.10.89 (ע"א 626/89). ביהמ"ש העליון השיב התיק לבית המשפט המחוזי (כב' השופט בר אופיר), אשר קבע ביום 8.6.94, שהחוזה בטל, והורה על השבת התמורה ופינוי המערער ומשפחתו מהדירה. על פסק-דינו זה כב' השופט בר-אופיר הגיש המערער הודעת ערעור לבית המשפט העליון ביום 14.7.94.

על-פי האמור באישום הראשון,צירף המערער בעת הגשת הערעור לבית המשפט העליון, לאחר שתביעתו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נדחתה על-ידי כב' השופט אלוני, שתי קבלות מזויפות: האחת, על סך 8,000 ש"ח, והשניה על סך 12,000 דולר, כראיה לכך ששילם למתלונן סכומים אשר למעשה לא שולמו. המערער השתמש בקבלות ביודעו כי הן מזויפות ובכוונה להטעות את בית המשפט. בעקבות הגשת הקבלות הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, שם קבע כב' השופט בר אופיר כי הקבלות מזויפות.

על-פי האמור באישום השני,העלים המערער את כל ההחלטות המודפסות מהתיק שנידון בבית המשפט העליון (על-ידי כב' השופט מצא), בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש לאחר הגשת הערעור השני. לאחר העלמת החלטות אלו, שינה המערער את החלטת כב' השופט מצא, על-ידי כך שמחק את המילים "הבקשה נדחית" ורשם במקומן את המילים: "ניתן צו עיכוב 26.2.95".

בגזר-דינו התייחס בית-משפט קמא להתמשכות ההליכים בעניינו של המערער, ועמד על כך, כי בדרך השגרה, יש בנסיבה זו כדי להקל בעונשו של נאשם, אלא שבתיק דנן, המדובר באדם שצבר בתקופה בה נמשך משפטו שורת הרשעות, ללמדנו, שאין לפנינו אדם שניהל חיים נורמטיביים ונדרש לתת כיום את הדין, ועל-כל-פנים, אין עוררין כי יש לו חלק מרכזי בהתמשכות ההליכים, בשל האופן שבו ניהל את הגנתו.

נימוקי הערעור

3.         ב"כ המערער טען, כי שגתה הערכאה קמא בכך שלא העניקה את המשקל ראוי לחלוף הזמן בין מועד ביצוע העבירות לבין מועד מתן גזר הדין  (למעלה מ-16 שנה מאירועי האישום הראשון וכעשר שנים מאז האירועים נשוא האישום השני). בהמשך טען ב"כ המערער, כי בית-משפט קמא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער - היותו עולה חדש מצרפת בעת ראשית הסתבכויותיו בפלילים, בריאותו הרופפת שלו, של בנו ושל רעייתו, והעובדה כי מעולם לא ריצה תקופת מאסר בין כתלי הכלא.

4.         ב"כ המשיבה טען, כי אין מקום להתערב בגזר דינה של הערכאה הקודמת, אשר הביאה בחשבון שיקוליה את מלוא הטענות העומדות לזכות המערער.

דיון

5.         סניגורו המלומד של המערער השליך את יהבו בטיעוניו בדבר ההקלה בעונש שהושת על מרשו על פרק הזמן הארוך שחלף מאז ביצוע העבירות שבהן הורשע המערער, ועד ליום שבו נגזר דינו.

            לית מאן דפליג, כי להתמשכותם של הליכים משפטיים כנגד נאשם בפלילים אל מעבר לטווח זמן סביר יש כדי לשמש נימוק לקולא בכל הנוגע לעונש שיושת עליו בסופו של יום. הטעם לכך נעוץ בכך, שעונש הניתן בריחוק זמן משמעותי מביצוע העבירה מאבד הרבה מאוד מכוח ההרתעה שלו, שהרי הנאשם כבר נטל חלק לא קטן מעונשו בכך שחרב הדין התהפכה מעל לראשו במשך תקופה ארוכה (ע"פ 786/84 - מדינת ישראל נ' שלום הלויו-3 אח', פ"ד לט(2), 714, בעמ' 716-717).

            יחד-עם-זאת, אין לומר כי בכל מקרה בו משתרעים הליכים משפטיים כנגד נאשם על-פני שנים מספר לא יהא מקום להטיל עליו עונש מאסר בפועל, ולעניין זה יצוין, כי גם בעניין "הלוי"הנ"ל קבע בית המשפט העליון, שעל אף משך הזמן הרב שעבר, ולמרות עינוי הדין החמור, מן הראוי היה שבית המשפט ישית על הנאשם עונש מאסר בפועל, ולו לתקופה קצרה. ללמדנו, שאין בהתמשכות ההליכים כדי להביא בכל מקרהלהקלה מרחיקת-לכת בעונשו של נאשם פלוני שהורשע בדין, שכן לשיקולים דוגמת הסיבה להסתאבות ההליכים שמור משקל משמעותי משל עצמו, ומקום בו הנאשם עצמו נקט בסחבת מכוונת וגרירת רגליים לכל אורך ההליך, ותרם בכך תרומה משמעותית להתמשכות ההליכים כנגדו, לא יעמוד חלוף הזמן לזכותו.

            בא-כוחו המלומד של המערער גרס, כי גם אם דבק במרשו "אבק של אשם" להתארכות ההליכים, הרי שאין בכך כדי להטות את הכף לחובתו, שכן לשיטתו, אין כל חשיבות לשאלה מיהו הגורם לעינוי הדין. איננו מקבלים טענה זו. אכן, בפסה"ד הלויהנ"ל,עליו נסמך הסניגור המלומד, ציין אמנם בית המשפט העליון כי לזהות הגורם שהביא להתארכות ההליכים אין כל נפקות, אך הערתו זו הופנתה כביקורת פנימית אל המערכת המשפטית עצמה, בבחינת "רעה חולה" שעל המערכת ליתן עליה את הדעת, וממילא קבע בית המשפט באותה נשימה, כי מבחינת הנאשם קיימת לשאלה זו חשיבות מכרעת.

6.         לאחר שעיינו עיין היטב בגזר-דינה של השופטת המלומדת של בית-משפט קמא מצאנו, כי חלוף פרק הזמן הארוך מאז ביצוע העבירות לא רק שלא נעלם מעיניה, אלא שאף ניתן לו משקל מכריע בהחלטה שלא למצות הדין עם המערער, על-אף שורת העבירות בהן הורשע, על נסיבותיהן החמורות. דומה, כי גזר-דינה המנומק כדבעי של הערכאה קמא היטיב לשקף את ההלכה דהיום בדבר המשקל הראוי שיש ליתן להתארכות ההליכים המשפטיים בעניינו של נאשם פלוני. יסודותיה של הלכה זו הונחו בע"פ 3575/99 אריה דרעי ואח' נ' מדינת ישראל (תק-על 2000(2), 2248), בו נקבעו הדברים הבאים:

"ככלל, האיזון בין חומרת העבירות וצורכי ההרתעה לבין ההתחשבות לקולא בעובדה שמאז ביצוע העבירות חלף זמן רב, ראוי שיבוא לידי ביטוי, לא בהימנעות מהטלת מאסר, אלא בהטלת עונש מאסר לתקופה יותר קצרה מזו שחומרת הנסיבות שבגדרן בוצעו העבירות היתה, כשלעצמה, מחייבת. תהא זו תקלה קשה שבעתיים לציבור, אם ייחלצו בלא עונש מאסר עבריינים הראויים לעונש זה, אשר בשל אי -שיתוף פעולה מצידם בשלב החקירה, או בשל התנאים השוררים ברשויות החקירה ובבתי המשפט, השתהו או התארכו הליכי חקירתם ובירור דינם".

               (עמ' 2316)

עיון בפרוטוקול הדיון של בית-משפט קמא מעלה, כי למערער היה חלק משמעותי בהתמשכות ההליכים המשפטיים כנגדו. עומדת כנגדו אף העובדה, כי בשנים שחלפו מאז ביצוע העבירות הורשע בעבירות נוספות. במצב דברים זה, ובשים לב אף לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער ובני משפחתו, אשר פורטו בהרחבה על-ידי בא-כוחו המלומד, לא מצאנו מקום להתערב בגזר-דינה של הערכאה קמא. העבירות בהן הורשע המערער חמורות. חמורה במיוחד העובדה שהמערער קנה לו הרגל לשטות ברשויות המשפט והחוק ולהפוך ללעג ולקלס את ההליך השיפוטי.

התערבות ערכאת הערעור בעונש שהושת על-ידי הערכאה הדיונית באה אך כאשר נפלה בהחלטתה "טעות משפטית", או ששיקוליה היו פסולים או מוטעים, או שהתעלמה מנתון בעל חשיבות, או שהעונש שהשיתה סוטה באופן קיצוני ומהותי מן העונש המקובל או ההולם (ראו: רע"פ 152/84 קרייף נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4), 839). בעניין דנן, לא מצאנו כל עילה להתערב בגזר-דינו של בית-משפט קמא.

התוצאה