מהות הערעורים
1. לפנינו ערעורים נגדיים - ערעור
המדינה מזה וערעור הנאשם (להלן -
המערער) מזה - על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד
השופט חיים לי-רן) בת"פ 3124/02. ביום 4.5.2004 הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. יומיים לאחר מכן נתן בית המשפט את נימוקיו להכרעתו המרשיעה. ביום 28.11.2004 גזר בית המשפט את דינו של המערער והשית עליו שני חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה שעניינה אלימות במשפחה, וכן קנס בסך 3,000 ש"ח.
2. המדינה מערערת על קולת העונש, והמערער - על עצם הרשעתו.
רקע עובדתי
3. המערער וחברתו נכון למועד האירוע (להלן -
המתלוננת), הכירו זה את זו בספטמבר 1998, ולאחר זמן מה הפכו להיות "ידידים אינטימיים". בשלב מסוים עבר המערער להתגורר בדירת המתלוננת והשניים אף חתמו על הסכם ממון. הקשר בין השניים ידע, ככל הנראה, ימים יפים יותר ויפים פחות. כל אחד מהשניים טוען כי הצד השני סובל מאופי אלים. לטענת המערער, היו מספר אירועים בהם נהגה המתלוננת בתוקפנות ואף באלימות כלפיו. המתלוננת מכחישה את האירועים הללו, מלבד אירוע שבו זרקה על המערער שעון, אם כי לטענתה, לא התכוונה לפגוע בו. לעומת זאת, טוענת המתלוננת, היו אירועים שבהם המערער הוא שהיכה אותה.
לאחר תקופת מגורים משותפת, שנמשכה מספר חודשים, עבר המערער לגור בדירה נפרדת. השניים המשיכו להיות בקשר. אף אחרי האירוע נשוא תיק זה המשיכו השניים להיות בקשר, ונפרדו (סופית) רק מספר חודשים לאחריו.
4. בבוקרו של יום 7.3.2001 התרחש האירוע נשוא תיק זה. המערער לן בבית המתלוננת. בערב שלפני כן התעורר "ויכוח וחילוקי דעות מבין רבים", כדברי המתלוננת (עמ' 5 ש' 16 לפרוטוקול), או, כדברי המערער, "היא היתה מאוד נסערת וכועסת" (שם, בעמ' 14, ש' 21). השניים הלכו לישון. לדברי המערער, בשלב כלשהו התעוררה המתלוננת, צעקה עליו והכתה אותו. לדבריו, הוא הצליח להרגיעה והם המשיכו לישון. בבוקר החלו השניים לריב. המחלוקת העובדתית השנויה בין השניים - והרלוונטית לעניינו של המערער בתיק זה - נסובה על שהתרחש במהלך ריב זה.
5.
גרסת המתלוננת: בעדותה סיפרה המתלוננת, כי השניים דחפו זה את זו והעיפו דברים אחד על השני. המתלוננת ביקשה מהמערער להפסיק משום שהילדים (שלה) נמצאים בבית. לדבריה, בשלב מסוים, כשהוא יושב על הכורסא, לקח המערער סכין יפנית שהייתה על השולחן, חתך את מכנסיה וגרם לה גם חתך בברך. לאחר מכן ניסה לקשור לה את הידיים לאחור בעזרת גופיה של בנה, אך ללא הצלחה. הוא תפס אותה, גרר אותה לחדר האמבטיה ונעל אותה שם. המתלוננת ניסתה לפתוח את דלת חדר האמבטיה בכוח, ובעשותה כן, שברה את ידית הדלת. משלא הצליחה, שברה את זכוכית חלון האמבטיה (הפונה לכיוון הדירה) ועקב כך נפצעה בידיה. לאחר כעשרים דקות מעת נעילתה, פתח המערער את הדלת ורץ אל מחוץ לדירה, לאחר שלקח את חפציו. המתלוננת רצה אחריו, אך הוא נסע.
6.
גרסת המערער: בעדותו סיפר המערער כי בבוקר החל ויכוח בינו לבין המתלוננת, כשזו התעניינה בחפצים הנמצאים בתיקו. הוא התיישב ושם את התיק מאחוריו, כשהמתלוננת החלה להרביץ לו והוא התגונן. תוך כדי ההתקוטטות לקחה המתלוננת סכין יפנית שהייתה על השולחן, פתחה אותה וצעקה שהיא תרצח את המערער ותחתוך אותו. המערער, שהתקשה לברוח משום שישב, ניסה לתפוס לה את הידיים, ותוך כדי השתוללותה "נכנסה הסכין בין הברך" (עמ' 15, ש' 8). לאחר שהוציא לה את הסכין מהיד, אחז המערער במתלוננת מאחור כדי שלא תוכל לזוז. השניים נבהלו ופנו לחדר האמבטיה, שם אמר המערער למתלוננת כי יעזור לה, אך זו אמרה לו לצאת והיכתה אותו במברשת שיער. המערער טרק את דלת האמבטיה ויצא. הוא לקח את המחשב שלו ואת תיקו ורץ למכוניתו. המערערת רצה אחריו, תפסה לו את היד, אך הוא הצליח להיכנס למכונית ונסע.
עד כאן הגרסאות השנויות במחלוקת.
7. ככל הנראה, אחד השכנים הזמין משטרה ואמבולנס. החובש שהגיע למקום העיד כי מצא את הבית הפוך ואת המתלוננת בוכה בהיסטריה, שרוטה, עם דם על ידיה. בשעה 10:20 התקבלה המתלוננת בבית חולים "שערי צדק", שם סיפרה כי החבר שלה היכה אותה. אובחנו בידיה שריטות ומהלומות, ובברך שמאל שלה אובחן חתך באורך 3.5 ס"מ (ראו
ת/4). באותו יום, בשעה 15:25, הגיש המערער, מצדו, תלונה למשטרה (
ת/1; להלן -
התלונה), ובשעה 16:23 התקבל בבית חולים "הדסה" ואובחנו אצלו נפיחות קלה במצח, סימן נשיכה באמה וסימני שריטות באמה ובזרוע (ראו
ס/3).
פסק דינו של בית משפט קמא
8. מטעם התביעה העידו המתלוננת והחובש שהגיע לדירתה בבוקר האירוע. מטעם ההגנה העיד המערער. בהכרעת הדין הקצרה שנתן בתום שמיעת העדויות וסיכומי ב"כ הצדדים, הרשיע בית המשפט קמא את המערער, על אתר, וזאת "על יסוד עדות המתלוננת הנתמכת בתעודה רפואית בדבר פציעה ברגלה השמאלית, ובראיות אובייקטיביות נוספות שיפורטו בנימוקי הכרעת הדין" (עמ' 19 לפרוטוקול).
9. בנימוקי הכרעת הדין שנתן בית המשפט יומיים לאחר מכן, קבע כי דברי עדותה של המתלוננת נאמנים עליו. הוא ציין כי המתלוננת לא הציגה עצמה כנקייה מרבב וכי בעדותה לא נתגלו כל סתירות. בנוסף, בית המשפט מנה ראיות אובייקטיביות התומכות בגרסת המתלוננת: החתך באורך 3.5 ס"מ מתאים יותר לגרסת המתלוננת מאשר לגרסת המערער; החובש העיד כי זיהה על פרקי ידיה של המתלוננת סימני קשירה, והדבר לא מתיישב עם גרסת המערער שטען כי אחז אותה בידיו; הידית הפנימית של חדר האמבטיה, שנמצאה שבורה, תומכת בגרסת המתלוננת, לפיה המערער נעל אותה; החובש העיד כי מצא את המתלוננת היסטרית ובוכה, מצב נפשי המאפיין קרבן אלימות יותר מאשר תוקפן.
בית המשפט ציין כי החובש לא זכר שהמתלוננת דיברה על סכין שבו נעשה שימוש כלפיה, אך הדבר אינו פוגע "בלוז תיאורם של האירועים" (פסקה 13 לנימוקי הכרעת הדין). עוד ציין בית המשפט, כי בתלונה שהגיש המערער ביום האירוע, לא סיפר על מאבק שהתפתח בינו ובין המתלוננת בקשר לסכין, ורק בחקירתו כחשוד סיפר על פציעת המתלוננת תוך כדי ניסיונו להוציא את הסכין מידיה. בית המשפט מצא בשוני זה בין גרסאותיו של המערער במשטרה, תמיכה נוספת בגרסת המתלוננת.
10. בגזר הדין הזכיר בית המשפט את העולה מתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער, לאמור: כי המערער מקיים מערכת יחסים נורמטיבית עם אישה אחרת (נכון לעת הגשת התסקיר); כי מערכת יחסיו עם המתלוננת היו רוויים במאבקי כוח שגם המתלוננת תרמה להם; כי אין למערער קשר עם המתלוננת ולהערכת שירות המבחן יש בכך כדי להפחית ממסוכנותו. בית המשפט הוסיף כי למערער אין הרשעות קודמות מסוג כלשהו.
עם זאת, ציין בית המשפט כי המערער עדיין לא לוקח אחריות על האירוע, וכי עבירות אלימות בתוך המשפחה נמצאות במקום גבוה בסולם חומרת העבירות, ולפיכך מן הראוי היה להטיל על המערער עונש חמור מזה שגזר עליו. ברם, כך ציין בית המשפט, נוכח העובדה שהמערער לא כשל עוד בסוג המעשים שבגינם הורשע, ראה להטיל עליו עונש הצופה פני עתיד. כזכור, העונש שהוטל על המערער היה שני חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי.
טענות הצדדים בערעור
11. המדינה מערערת, כאמור, על קולת העונש. היא סבורה כי לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו, הכוללים גרירת המתלוננת לחדר האמבטיה אל מול עיני הילדים, מתחייבת תגובה עונשית הולמת. לטעמה, אין לייחס משקל מכריע לכך שהמתלוננת והמערער אינם עוד בקשר. כן היא טוענת, כי בית המשפט התעלם מהיעדר המלצה טיפולית בתסקיר שירות המבחן. ולבסוף, היא מציינת כי מיגור תופעת האלימות במשפחה באמצעות ענישה מרתיעה הוא אינטרס ציבורי ראשון במעלה, ועונש הצופה פני עתיד אינו מתאים לסוג כזה של עבירות, בעיקר כשהמערער לא נוטל אחריות לביצוע העבירה.