פסק-דין בתיק עפ 8878/04

מהות הערעור

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ר' שלו-גרטל) בת"פ 3090/00. בהכרעת הדין, שניתנה ביום 20.5.2004, הורשע המערער בעבירות של יריות באזור מגורים, היזק בזדון והחזקת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 340א, 452 ו-144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). בגזר הדין, שניתן ביום 23.9.2004, נידון המערער ל-6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים על עבירה של יריות באזור מגורים, ול-3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים על עבירה של היזק בזדון ועל עבירה של החזקת נשק שלא כדין. כן הוטל עליו קנס בסך 1,000 ש"ח.

הערעור מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין, כלפי העונש.

העובדות שאינן במחלוקת

2.         בבוקר יום ו', 28.8.1998, נהג המערער במכוניתו בכביש ירושלים-חברון, מכיוון גוש עציון, דרומה, לכיוון קריית-ארבע. יחד עמו נסעו במכונית אשתו ושני ילדיו (בני 7 ו-10). בין השעה 11:00 ל-11:30 הגיעו לקרבת מחנה הפליטים אל-ערוב, הנמצא סמוך לכביש. המערער ירה מתוך מכוניתו שתי יריות מאקדחו לכיוון מחנה הפליטים, מעל גגות בתיו. לפחות אחת מהיריות פגעה במיכל מים שנמצא על גג אחד הבתים וניקבה אותו (קליע שנורה מאקדח המערער נמצא באחד הדוודים המנוקבים). המערער המשיך בנסיעה לביתו שבקרית-ארבע.

בצהרי אותו יום הגיעה המשטרה לבית המערער. הוא טילפן מייד לעורך דינו, ולאחר מכן סרב לענות לשאלות השוטרים. גם בחקירה במשטרה, שנערכה לו באותו יום ( ת/1), מיאן להשיב לשאלות החוקר, באומרו כי אינו סומך על המשטרה "שהפכה להיות גוף פוליטי מגמתי ולכן לא אשתף פעולה איתה" (שם, סוף עמ' 1-תחילת עמ' 2). כך היה גם בחקירות הנוספות, שנערכו מספר ימים לאחר מכן ( ת/2, ת/3). בשלוש החקירות חזר ואמר כי אינו מוכן לשתף פעולה עם המשטרה, באשר יש בלבו על המשטרה, על שאינה עושה די להגנת היהודים המתגוררים באזור, אינה מטפלת בעבירות הנעשות מצד ערבים נגד יהודים, ולעומת זאת, כל עבירה שנעשית בידי יהודים נגד ערבים, ולו מתוך הגנה עצמית, מטופלת על ידיה בזריזות מדהימה. אף אשתו של המערער, שהוזמנה לחקירה ביום האירוע, סירבה לענות למרבית השאלות שהוצגו בפניה ( ת/8).

ביום האירוע ערכה המשטרה חיפוש במכונית המערער ומצאה חזיז חיכוך תחת מושב הנהג.

יריעת המחלוקת העובדתית

3.         עיקר המחלוקת בין הצדדים נסוב על נסיבות אירוע הירי. בעדותו בבית המשפט אמר המערער כי עובר לירי הושלכו לעבר מכוניתו אבנים ומטיל ברזל, ובכללם אבן אחת שפגעה ברכבו ושרטה את השמשה הממוגנת, בצד השמאלי האחורי של המכונית. כן אמר, כי האבנים סיכנו אותו ואת בני משפחתו שהיו עמו במכונית, בהוסיפו, כי תנועת המכוניות בכביש הייתה איטית בשל "פקק תנועה", והם עלולים היו למצוא עצמם ב"מלכודת מוות", משום שלא ניתן היה להאיץ ולהסתלק מהמקום מהר ככל האפשר (ראו עדותו בעמ' 35, ש' 8-11). עוד אמר בעדותו, כי ירה שתי יריות רצופות כתגובה מיידית ומהירה ליידוי האבנים, במטרה למנוע יידוי אבנים נוסף, בציינו כי יידוי האבנים אכן נפסק לאחר הירי (עמ' 35, ש' 11; וראו גם עמ' 37, ש' 5-6). המערער הוסיף בעדותו, כי הירי בוצע כלפי מעלה, בהתאם להוראות הצבא, מעל גג הבית שאותו ראה, בציינו כי תקרת הרכב הסתירה לו את הדוודים שהתנשאו גבוה מעל הבית, עובדה המסבירה את הפגיעה המקרית באחד הדוודים או בשניהם (המערער לא שלל את האפשרות ששני הדוודים נפגעו מהירי שלו: ראו עמ' 48, ש' 22).

4.         המשיבה דוחה את גרסתו העובדתית של המערער בנוגע לנסיבות הירי. לשיטתה, ניתן לקבל את העובדות כפי שתוארו בהודעתו המפלילה של מוניר כרמה, נהג מונית שהיה עד ראייה לאירוע ומסר למשטרה את מספר הרכב של המערער. בהודעתו במשטרה מסר כרמה, כי בשעת האירוע נהג במוניתו מאחורי מכונית המערער, כי ראה שנזרקה אבן אחת בין המונית לבין מכונית המערער שלא פגעה באף רכב, כי לאחר יידוי האבן המשיכו שני כלי הרכב בנסיעתם הרגילה וכי הירי שביצע המערער היה רק אחרי שמכוניתו המשיכה עוד כ-50 מטרים לאחר שנזרקה האבן.

את גרסת המערער מציעה המשיבה לדחות, בין אם מקבלים את גרסת עד הראיה ובין אם לאו, לאור כבישתה בידי המערער עד למועד המשפט ובהעדר ראיות חיצוניות לתמיכה בה.

ההליך בפני בית משפט קמא ופסק דינו

5.         ביום 25.6.2000 הוגש כתב האישום נגד המערער. ביום 21.12.2000 השיב עליו המערער, מפי בא כוחו, וטען כי ביום האירוע הותקף באבנים ובברזלים וירה שתי יריות באוויר. הוא לא כפר בהחזקת החזיז. ביום 11.6.2001 התקיימה ישיבת ההוכחות הראשונה, שבה העידו רוב עדי התביעה, וביניהם בני משפחת אלשריף, אשר דודי המים שלהם נפגעו מהירי, סגן מפקד הגזרה, וכן שלושה שוטרים שהיו מעורבים בשלבי החקירה, ובכללם חבלן שהעיד על כך שהחזיז הוא בבחינת "נשק". ביום 27.3.2003, לאחר ניסיון לגישור שנכשל, התקיימה ישיבת ההוכחות השנייה. בישיבה זו העיד עד תביעה נוסף, שהיה הממונה על החקירה. מטעם ההגנה העיד המערער, שמסר את גרסתו לאירוע, כפי שהובאה בפסקה 3 לעיל. עוד העידו מטעם ההגנה מומחה לירי, וכן אשתו של המערער ובנו, אשר העידו כי הושלכו אבנים לעבר המכונית וכי אחת מהן פגעה ברכב.

6.         בית המשפט הרשיע את המערער בשלוש העבירות שבהן הואשם. בהכרעת הדין דחה בית המשפט קמא את גרסת המערער, בציינו כי מדובר בגרסה כבושה, מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לכבישתה, וככזו, משקלה אפסי, ובהוסיפו כי כבישת הגרסה מעיבה על אמינותה. בית המשפט לא האמין לגרסת המערער כי הוא ובני משפחתו היו בסכנת חיים עקב מטח אבנים וברזלים שפגע ברכב. לגרסה זו, כך קבע בית המשפט, לא נמצאו תימוכין בכל ראיה חיצונית אחרת, זולת עדויות המערער ובני משפחתו, שהיה להם עניין בתוצאות המשפט. משלא נמצא הסבר סביר לירי, הרשיע את המערער בעבירה של יריות באזור מגורים.

לאור הודאת המערער בגרימת נזק לדוד מים אחד לפחות, ולאחר שקבע כי נהג בפזיזות, הרשיע בית המשפט את המערער אף בעבירה של היזק בזדון.

המערער הורשע גם בהחזקת נשק שלא כדין, על בסיס הודאתו בהחזקת החזיז, ובהעדר מחלוקת כי החזיז עונה על הגדרת "נשק" כאמור בחוק. עם זאת, העיר בית המשפט, כי אילו היה מזוכה מהאישום העיקרי, דהיינו משתי העבירות האחרות, "היה מקום לזכות את הנאשם מהעבירה בגין החזקת החזיז, כמעשה קל ערך, בבחינת זוטי דברים" (פסקה 7 להכרעת הדין).

הראיה שנוספה בערעור

7.         בדיון שנערך לפנינו, הסכימו הצדדים להגיש כראיה את הודעתו של נהג המונית מוניר כרמה, תושב חברון, שהיה, כזכור, עד ראיה לאירוע. שמו של כרמה צוין ברשימת עדי התביעה, אך התביעה התקשתה לאתרו כדי לזמנו לעדות, ובסופו של דבר לא העיד במשפט. הודעתו במשטרה הוגשה לבית משפט קמא, אך הוסכם שם בין הצדדים שלא לקבלה כמוצג. כיום, נראה כי כל אחד מן הצדדים רואה בהודעה זו כתומכת בטענותיו.

מפאת חשיבות ההודעה (שסומנה על ידינו "א"), נביא את חלקיה הרלוונטיים כלשונם: