פסק-דין בתיק עפ 878/06

1.       בפניי ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בחדרה (כב' השופט מ' גינות), מיום 9.4.06 אשר לפיה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד לביטול הודעת תשלום קנס - בדו"ח שעניינו אי ציות לאור אדום.

2.       על פי הודעת הקנס, ביום 28.7.05, בשעה 08:43, באזור צומת עירון צולם רכבו של המערער במצלמה אלקטרונית, כאשר לא ציית לרמזור אדום שהיה ברמזור והמשיך בנסיעתו.

המערער שילם ביום 8.12.05 את הקנס נשוא הערעור, לאחר שלדבריו נאמר לו כי קודם להגשת בקשה לביטול הדו"ח, עליו לשלם את הקנס הנקוב בדו"ח. ביום 11.12.05 פנה המערער למשטרת ישראל - מדור תנועה, בבקשה להסב את הדו"ח על שם נהג אחר, ונענה, כי נבצר מהתובע לדון בבקשה משום שבקשתו הוגשה באיחור. ביום 15.1.06 פנה ב"כ המערער פעם נוספת למשטרת התנועה, ונענה באופן זהה (יצוין, כי לבקשה צורף תצהיר של מר שדה חן משה, לפיו הוא זה שנהג ברכב בזמן ביצוע העבירה המיוחסת למערער).

ביום 3.4.06 פנה המערער בבקשה דומה להארכת מועד לבית המשפט לתעבורה בחדרה. ביום 9.4.06 ניתנה ההחלטה נשוא ערעור זה.

3.       בהחלטתו ציין השופט קמא, כי המערער לא פעל כמתחייב מהוראות החוק ולא פנה תוך 30 יום לתובע, ואף לא הודיע על רצונו בתוך 90 יום להידון על העבירה. לא זו אף זו, המערער שילם את הקנס אשר היה נקוב בדו"ח ולכן רואים אותו כאילו הודה באשמה, הורשע ונשא את עונשו (בהתאם לסע' 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). על כן, אין עוד טעם להאריך את המועד להישפט.

4.       שני נושאים עיקריים עולים במקרה זה; האחד, תשלום הקנס על ידי המערער, שנפקותו, לאור הוראת סעיף 229(ח), הודאה באשמה. שנית, האיחור בהגשת הבקשות שהוגשו מטעמו של המערער.

5.       התלבטתי במקרה זה, ואולם, לאחר ששקלתי את השיקולים לכאן ולכאן, הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה זה יש מקום להיעתר לבקשתו של המערער, כפי שיבואר להלן.

6.       הטיעון העיקרי אותו שקלתי, אשר היווה נימוק כבד משקל לדחיית בקשתו של המערער על ידי בית משפט קמא ונטען על ידי בא כוח המשיבה בטיעוניו בפניי, הוא כי המערער לא פעל כמתחייב על פי הוראות החוק, משלא פנה תוך 30 יום מיום קבלת הודעת תשלום הקנס לתובע, בבקשה להסב את הדו"ח על שמו של אחר, או לחלופין, לא הודיע תוך 90 יום, בדבר רצונו להישפט. אכן, למערער הייתה אפשרות לפנות בבקשות המתאימות במועדים הקבועים בחוק, והוא לא עשה כן. ברגיל, התנהגות זו של המערער, המנוגדת להוראות הדין, מהווה סיבה מספקת לדחיית הערעור. אולם, השתכנעתי כי במקרה זה ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הערעור, במובן זה שיינתן למערער יומו בבית המשפט; המערער שילם את הקנס ביום 8.12.05 (שלא באיחור) ומיד לאחר מכן, ביום 11.12.02, פנה לתובע בבקשה להסב את הדו"ח על שמו של נהג אחר. המערער צירף תצהיר, כאמור, של אדם בשם שדה חן משה, אשר הצהיר כי ביום העבירה הוא שנהג ברכב, וכן כי נהג בשעה 08:45 באזור צומת עירון. ב"כ המערער הסביר גם, כי המערער הוא בעל מפעל המחזיק כמה כלי רכב, וכי נהגים שונים נוהגים בכלי רכב אלה.

7.       סעיף 230 לחסד"פ  קובע:

הודיע אדם לפי סעיף 229 (א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור.

בית המשפט לתעבורה מוסמך אפוא, להאריך את 90 הימים הקבועים למשלוח ההודעה, כאמור בסעיף 229(א)(2), מנימוקים שיירשמו.

8.       הנושא השני העולה כאן הוא, כאמור, עצם תשלום הקנס שככלל יש לראותו כהודאה באשמה. ואולם, בהמשך לאמור לעיל, אין לשלול במקרה זה את הטענה כי תשלום הקנס נעשה בתום לב, לאור מידע שקיבל המערער, כי לפני פנייה למשטרה לביטול הדו"ח על שמו, עליו לשלם את הקנס.

9.       לאור הנסיבות החריגות שנזכרו לעיל, אני סבור כי יש לקבל את הערעור במקרה זה, ולאפשר למערער להישמע בבית המשפט.

10.     לאור האמור, המערער יוכל להגיש בקשה להישפט לבית המשפט לתעבורה עד ליום 18.7.06.

בית המשפט לתעבורה ידון לגופו של עניין בטענותיו של המערער ויכריע בעניינו.

ניתן היום, ב' בתמוז תשס"ו (28 ביוני 2006), שלא במעמד הצדדים, ויישלח לב"כ הצדדים בדואר.

דיאנה א. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: