פסק-דין בתיק עפ 763/05

השופט ר. שפירא:

הרקע לערעור:

המערער הורשע על פי הודאתו על ידי בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט מוחמד מסרווה) ביום 26.6.05 במסגרת ת.פ. 3346/04 בעבירות של לכלוך רשות הרבים, עבירות על סעיפים 2, 13(ב)(1) ו- 13(א)(1) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד - 1984. גזר הדין ניתן ביום 4.9.05. על המערער הושת עונש של מאסר על תנאי לתקופה של חודשיים למשך 3 שנים על העבירות בהן הורשע; קנס כספי בשיעור של 10,000 ש"ח או חודשיים מאסר תחתיו; וחתימה על התחייבות כספית בסך 25,000 ש"ח למשך 3 שנים. המערער מערער על הרשעתו ולחילופין על חומרת העונש שנגזר עליו.

יש לציין כי המערער הודה מיד בפתח המשפט בפני בית משפט קמא והעונש נגזר עליו לאחר שהורשע על פי הודאתו. הנאשמים הנוספים באותה פרשה כפרו בהאשמות המיוחסות להם ובעניינם מתנהל התיק, אשר נמצא כיום עוד בשלב ההוכחות. המאשימה סיימה להביא ראיותיה והתיק נקבע לשמיעת פרשת ההגנה לחודש יולי 2006. המערער כאן העיד במסגרת ראיות התביעה במשפטם של שאר הנאשמים, לאחר שמשפטו הסתיים.

המערער טוען בערעורו כי טעה בימ"ש קמא משהרשיע את המערער בעבירה של לכלוך רשות הרבים וכי המערער הוטעה בבימ"ש קמא על ידי התובעת להודות בעבירה. לטענת המערער, חלקה 31 בגוש 10091, אשר הייתה חלקה חקלאית ואשר בה הושלכה הפסולת, אינה "רשות הרבים" כהגדרתה בחוק משום שהייתה בחכירה לדורות של הנאשם מס' 4 בתיק ולכן לא הוכחה העבירה של לכלוך רשות הרבים.

האם המדובר במקרקעין אשר הינם "רשות הרבים":

סעיף 1 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 קובע כי " רשות הרבים" זהו " כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או ש הציבור משתמש או עובר בו למעשה".

סעיף 2 לחוק קובע את העבירה:

" לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים".

סעיף 13 קובע את העונש בגין העבירה.

מטרתו של החוק הינה למנוע השלכת פסולת למקום שאיננו מיועד לכך וכן למנוע זיהומה של רשות הרבים. רשות הרבים מוגדרת בסעיף 1 לחוק כמקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או ש הציבור משתמש או עובר בו למעשה. על כן, גם אם השטח החקלאי שייך לנאשם 4, אך המדובר בשטח פתוח ונגיש לציבור, לא ניתן לקבוע כי הציבור לא משתמש או עובר בשטח זה למעשה ועל כן, מתגבשת הדרישה של השלכת הפסולת "ברשות הרבים". גם בפסיקה נבחנה הגדרתו של מקרקעין כרשות היחיד/רשות רבים. רשות היחיד הוגדרה כמעונו של אדם, לעיתים גם החצרים שבקרבת הבית או הדירה, ואולם זאת רק אם לאותו יחיד שליטה מלאה על הסיכונים הנמצאים במקרקעין.

ראה על דרך ההיקש:

עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן , תק-אר 2002(1), 157.

כאמור, הנאשם הודה והורשע. במשפטם של האחרים הובאו ראיות בפני בימ"ש קמא כי שטח המקרקעין לא היה מגודר או סגור בזמן הרלוונטי לכתב האישום. ניתן לראות זאת בלוח התצלומים שהוגש לבימ"ש קמא (ת/12 צילום מיום 18.6.03, סומן ת/12 ט"ו). בנוסף, עד מטעם המאשימה, מר יובל סבר, העיד בפני בימ"ש קמא כי הדרכים לכניסה לשטח אינן חסומות וכי ישנן כמה דרכי כניסה (עמ' 13 לפרוטוקול בימ"ש קמא מיום 15.9.05). עד נוסף מטעם המאשימה, מר פייבס ברוך, אשר נהג במשאית של המערער והוביל את הפסולת לשטח המקרקעין, העיד בפני בימ"ש קמא כי השטח לא היה מגודר וכי לא היה כל שלט בכניסה לשטח (עמ' 25 לפרוטוקול בימ"ש קמא מיום 14.2.06). אמנם עדויות אלה ניתנו בעניינם של הנאשמים האחרים, מאחר שהמערער הודה בכתב האישום, אך ניתן לראות כי המאשימה הביאה ראיות בעניין זה וטענתה לעניין היותו של השטח פתוח ולא מגודר לא נסתרה.

כפי שציינתי לעיל, שלב ההוכחות בבימ"ש קמא בנוגע לנאשמים האחרים עדיין לא הסתיים, אך הראיות שנמצאות בתיק בימ"ש קמא כעת אינן מתיישבות עם הגרסה העובדתית החדשה שמציג המערער בפנינו. מעבר לעובדה שמבחינה דיונית לא ניתן להעלות בשלב זה של הערעור טענות שעומדות בניגוד להודאתו המפורשת של המערער בבימ"ש קמא, אין כל רמז בפרוטוקול בימ"ש קמא לכך שהמערער הוטעה על ידי התביעה לעניין הודאתו בהשלכת הפסולת בשטח הפתוח, שהינו רשות הרבים. המערער גם העיד לאחר הודאתו בבימ"ש קמא מטעם המאשימה במסגרת ראיותיה כנגד הנאשמים האחרים בפרשה וגם במסגרת עדותו לא סתר את הטענה כי מדובר בשטח פתוח שאינו מגודר. על פי הנתונים שהובאו במסגרת שמיעת הראיות במשפטם של האחרים, לא נסתרה הודאתו של המשיב בענין היות המקרקעין רשות רבים.

לעניין היותו של שטח המקרקעין בחכירתו של הנאשם 4 הובאו ראיות בפני בימ"ש קמא המצביעות על כך מיוני 2003 השטח אינו מוחכר עוד לנאשם 4 (ראה עדותו של עד מטעם המאשימה, מר יוסי בר, עמ' 15 לפרוטוקול בימ"ש קמא מיום 15.9.05 + ת/11 - פסק דין של בימ"ש מחוזי בחיפה (כב' השופט י. יעקבי-שווילי, סגן נשיא) בה"פ 104/01 מיום 12.6.03, הקובע כי יש לבטל את זכויות החכירה הרשומות בשם הנאשם 4 במקרקעין). ב"כ המערער טוען כי פסק הדין ניתן לאחר הזמן הרלוונטי לביצוע העבירות. אכן כתב האישום מדבר על עבירות אשר בוצעו במהלך מרץ ומאי 2003, במועדים שקדמו לפסק הדין בה"פ 104/01. על כל פנים, אין זה משנה בבעלותו של מי נמצאו המקרקעין בזמן הרלוונטי לכתב האישום וזאת מאחר שבכל מקרה, מאחר שהשטח הינו שטח פתוח שאינו מגודר, אין לאיש שליטה בלעדית בו והציבור יכול לעבור בו ולכן ניתן לקבוע כי המדובר ב"רשות הרבים".

חזרה מהודאה:

בכתב האישום צוין כי השטח החקלאי בו הושלכה הפסולת היה שטח פתוח שלא היה מגודר והיה נגיש לציבור. לכך הובאו ראיות על ידי המאשימה בעניינם של שאר הנאשמים, כפי שפורט לעיל. כמו כן, הטענה כי המדובר בשטח מקרקעין שאיננו מגודר לא נסתרה על ידי המערער והמערער אף לא טען דבר כנגדה במסגרת ההליך שהתקיים בעניינו בפני בימ"ש קמא או במסגרת עדותו בעניינם של הנאשמים האחרים, לאחר שנסתיים משפטו. על כן, למעשה הוכח הן בהודאתו של המערער והן על ידי ראיות המאשימה לעניין הנאשמים הנוספים כי המדובר בשטח פתוח שלנאשם 4, או לכל אדם אחר לעניין זה, אין בו שליטה בלעדית. אין המדובר ברשות היחיד.

ב"כ המערער טען בפנינו כי מדובר במקרקעין אשר שביל הגישה אליהם סגור בשרשרת עם שלט "שטח פרטי אין כניסה" וביקש להגיש תמונה אשר צולמה בבוקר היום בו נשמע הערעור בפנינו. לעניין התמונה, המדובר בתמונה שאינה מתעדת את שטח המקרקעין בתקופה הרלוונטית לביצוע העבירות ולכן לא ניתן להתייחס אליה כראיה המצביעה על המצב שהיה קיים בשטח המקרקעין בזמן הרלוונטי לביצוע העבירות.