פסק-דין בתיק עפ 7454/04

הנשיא י. פלפל:

1.         ערעור על פס"ד של בימ"ש השלום באשדוד (כב' ס. הנשיא, השופט חמדני) בת.פ. 1982/02 אשר על פיו הורשעו המערערים בעבירות של עיסוק בעסק טעון רישוי בלא לקיים תנאים ברשיון העסק ובעבירות של השלכת פסולת ו/או לכלוך לרשות הרבים וכן על גזר הדין שניתן בעניינם - קנס בסך 60,000 ש"ח והתחייבות על סך 70,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירות דומות - על המערערת הראשונה וקנס בסך 5,000 ש"ח והתחייבות בסך 15,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירות דומות - לגבי המערער השני.

2.         אין מחלוקת שהמערערת הינה תאגיד שבבעלותו, או בשליטתו, מפעל לייצור אספלט אשר נמצא בסמוך לנחל פטיש ולבסיס שדה תימן, בתחום שטח השיפוט של המועצה האזורית מרחבים, וכי המערער השני מכהן כמנהלה של המערערת, וכן כי המערערת החזיקה וניהלה את המפעל בתקופה הנזכרת בכתב האישום ועד למועד הגשתו של כתב האישום.

3.         בתאריך 6.10.99 הוצא רשיון לניהול עסק עבור המפעל, שיקרא להלן: "המחצבה"  ואשר הותנה בתנאים מפורטים והוא כפוף לאותם התנאים.

4.         על פי הנטען בכתב האישום המשיבה ערכה מספר ביקורים וסיורים במחצבה וגילתה שחלק מתנאי רשיון העסק לא מקויימים, שהמערערת משליכה פסולת ו/או לכלוך לרשות הרבים וכן גורמת זיהום חזק ו/או בלתי סביר של האויר אשר עשוי להפריע למי שמצוי בקרבת מקום.

5.         סעיפי האישום המיוחסים למערערים הינם כדלקמן:

            א. לגבי העיסוק בעסק הטעון רישוי בלי לקיים את תנאי רשיון הרכב - עבירה על סעיפים 4, 14 ו 15 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, ופריטים 10.2 ו 10.7 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995.

            ב. לעניין השלכת פסולת ו/או לכלוך לרשות הרבים - עבירה לפי סעיפים 2, 13 ו 15 לחוק שמירת ניקיון, התשמ"ד-1984.

            ג. גרימת זיהום חזק או בלתי סביר של האויר - עבירה לפי סעיפים 4, 11(א) ו 11(ג) לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961.

6.         בית המשפט זיכה את המערערים מביצוע העבירות המפורטות בסעיף 5(ג) לעיל אבל הרשיע אותם בביצוע העבירות המפורטות בסעיפים 5(א) ו-5(ב) לעיל.

7.         הערעור שהגישו המערערים הינו הן על ההרשעה והן על העונש שנטען שהוא חמור מדי.

8.         לדעתי, דין הערעור על הכרעת הדין, ולפיכך גם דין הערעור על גזר הדין  להתקבל.

9.         עיון בכתב האישום המפורט מגלה שיוחסו למערערים עשרות פרטי עבירה ועל כן ברור היה שבית המשפט קמא היה צריך להתייחס בהכרעת הדין לכל אחד ואחד מפרטי העבירות, דהיינו, לציין בפסק הדין מהו פריט העבירה, מהן העובדות שהוכחו, האם הוכח ביצוע העבירה מעל לכל ספק סביר ומה היו טענות ההגנה של המערערים, אם היו, ביחס לאותו פריט של עבירה. לצערי, דבר מהנ"ל לא נעשה כדבעי.

10.       על פי הוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982

"בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהחלטה מנומקת בכתב על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו."

            בע"א 377/81 נבואני נ. מדינת ישראל פ"ד ל"ז (4) 726 נכתב:

"שיפוט על פי שקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו - כולל תחושתו האינטאיטיבית,... מעל סף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו" (מ' לנדוי "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט" [31], בעמ' 303. וראו גם: א' ברק שיקול דעת שיפוטי [29], בעמ' 46; ר' גביזון "בית המשפט וחובת ההנמקה" [32]; א' שוחטמן "חובת ההנמקה במשפט העברי" [33]))".

כב' השופט טירקל בפסק דין שניתן בע"פ 446/01 רודמן נ. מדינת ישראל פ"ד נ"ו    (5), 25, 30, התייחס לנאמר בע"א 377/81 והוסיף דברים על הפירוט הרצוי של ההנמקה. לדבריו יש ומתחייבת הנמקה ארוכה ויש מתחייבת הנמקה קצרה ויש שדי בקבלתה של בקשתה או דחייתה ללא הנמקה, וזאת כאשר החלטה מן הסוג האחרון, כמו מתבקשת מעצמה מתוך מכלול החומר המונח בפני בית המשפט.

נראה לי שהסיפא לא חלה על ההנמקה במשפט פלילי, במשפט פלילי חובה על בית המשפט לנמק, אלא שלעיתים אפשר שההנמקה תהיה קצרה, אולם אין להעלות על הדעת שנאשם יורשע או לחילופין יזוכה מביצוע עבירה ללא הנמקה כלל וכלל.