פסק-דין בתיק עפ 7393/06

1.        במהלך השנים 1998-1996 הפעילה עירית קריית גת מפעל לטיהור מי ביוב שנמצא ממערב לצומת פלוגות. בתחומי המפעל היו בריכות חימצון אליהן התנקזו שפכי העיר. מפעל הטיהור לא עמד בעומסי השפכים שהוזרמו אליו, ובמספר הזדמנויות גלשו מי שפכים מצינור העודפים של בריכות החימצון לאפיק נחל לכיש הסמוך, גרמו לזיהום סביבתי ולחשש לזיהום מקורות מי תהום.

           על בסיס תשתית העובדות הנטענות הנ"ל הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע נגד ארבעה נאשמים: עירית קריית גת, מר אלברט ארז, שכיהן בתקופה הרלבנטית כראש העיר (החל מיום 5.9.06), יוסף רון מנהל אגף הנדסה ותשתית בעיריה ומר יוג'ין אסיאן, מנהל מדור מים וביוב בעיריה.

           לכולם יוחסו עבירות זיהום מים לפי סעיפים 20(ב), 20(כא)ו- 20(כב) לחוק המים, התשי"ט (להלן: חוק המים) והשלכת פסולת ברשות הרבים לפי סעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. בשלב מוקדם של ההליכים עיכב היועץ המשפטי לממשלה את ההליכים נגד המהנדס יוסף רון, וזאת נוכח העובדה שהתמנה לתפקידו בעיריה זמן קצר בטרם התרחשו האירועים נשוא כתב האישום.

           לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט קמא (בהכרעת הדין מיום 6.12.05) את שלושת הנאשמים הנותרים בעבירות שיוחסו להם. ביום 18.9.06 נגזר דינה של העיריה לקנס של 150,000 ש"ח, ושל ראש העיר לשעבר מר ארז והנאשם הנוסף מר אסיאן לקנס של 3,000 ש"ח.

           בפני ערעור שהגישו העיריה וראש העיר לשעבר על הרשעתם בדין. העיריה מערערת לחלופין על גובה הקנס שהוטל עליה בגזר הדין.

           הנאשם הנוסף, מר אסיאן, חזר בו מערעורו - והוא נמחק.

ערעור העיריה

           בפני בית המשפט קמא העידו עדי התביעה השונים על המפגע הסביבתי והתברואתי שנוצר כתוצאה מגלישת השפכים מבריכות החימצון, על העובדה שתקופה ארוכה לפני כן התריעו האחראים השונים ברשויות הממשלתיות על אי עמידת מפעל הטיהור בעומסי השפכים המוזרמים אליו, ועל הימנעות העיריה מנקיטה בצעדי המניעה שנדרשו למניעת המפגעים והזיהום הסביבתי.

           בהכרעת הדין ביטא בית המשפט קמא את התרשמותו החיובית ממקצועיות העדים שהעידו בפניו, ממצאי השטח שהעידו עליהם וממחדלי העיריה בעטיים נגרמו המפגעים והנזקים. עדי התביעה הציגו בפני בית המשפט צילומים המתעדים את אירועי גלישת השפכים שפורטו בכתב האישום. המערערים אינם חולקים על ממצאי עובדה אלה, ועל כך כי אכן בכל המועדים הנקובים בכתב האישום התרחשו מפגעי הסביבה והזיהום הנטענים בהם.

           הם גם אינם חולקים כי הסיבה להתרחשות האירועים נעוצה היתה באי התאמת הקיבולת של מפעל הטיהור הישן והקטן לכמויות השפכים שהוזרמו אליו, שהלכו וגדלו עם השנים בד בבד עם התרחבות העיר, אוכלוסייתה ומפעלי התעשייה שבה.

           אין גם כבר מחלוקת, לעת הזו, כי לפחות ככל שהדברים אמורים בנאשם 4 (יוג'ין אסיאן), מנהל מדור המים והביוב בעיריה, נעשו המעשים ונחדלו המחדלים על ידי מנהל בעיריה ואורגן בה. כאמור, נאשם זה חזר בו מערעורו על פסק הדין נגדו.

           טענות שני המערערים לעניין ממצאי הכרעת הדין מתמקדות למעשה בשני היבטים עובדתיים. האחד, אכן גלשו שפכים לעבר החורשות, השדות ואפיק הנחל, אולם לא הוכח ברמה המדעית שאותם שפכים היו מזוהמים ולא נשללה האפשרות כי המדובר בשפכים שעברו את תהליך הטיהור וזוקקו לרמת מי קולחין המוכשרים להשקאה.

           והטענה השניה, לא הוכח - כנטען בכתב האישום - כי גלישות השפכים חרגו מעבר לאותם חמישה אירועים נקודתיים שתאריכיהם נקובים בכתב האישום. על כן, לא היה מקום להתייחס אל המפגעים ככאלה שהתמידו כל התקופה הרלבנטית (1998-1996), אלא כאל חמישה אירועים קצרים, נקודתיים וחולפים.

           איני מקבל טענות אלה. טיבם המזוהם והמזהם של השפכים שגלשו מצינור העודפים תואר ופורט בפני בית המשפט קמא על ידי מפקח איכות הסביבה, מר היערי. הוא העיד על צבעם וריחם של השפכים שגלשו כעל שפכי ביוב ולא כקולחין שטוהרו. וגם זאת, צינור העודפים ממנו גלשו השפכים נועד מכנית להזרמת גלם השפכים בשעות חרום של הצפה.

           הנתונים והממצאים הנ"ל - אותם אימץ בית המשפט קמא - די בהם לקבוע כי אכן המדובר בשפכים מזוהמים שגלשו מצינור העודפים גם אם לא נעברה דגימה מעבדתית של שפכים אלה.

           אשר לטענה בדבר ממצא "האירועים הבודדים" בלבד (בניגוד לתופעת גלישה מתמשכת ומתמדת), הרי שגם אם נקבל את הטענה לא יהיה בה כדי שינוי הממצא המרשיע בדבר סיבת זיהום מי התהום והשלכת הפסולת גם בהתייחס לאותם אירועים נקובי התאריך.

           נוכח ממצאים אלה שבעובדה - שאיני מוצא מקום או הצדקה להתערב בהם - התקיימו יסודות העבירה שבסעיף 20ב(א) לחוק המים, ולפיו:

"חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאורך זמן, ואין נפקא מינא אם היה המקור מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו".

           הוא הדין בעבירה לפי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, ולפיו: