פסק-דין בתיק עפ 7392/04

כב' השופט א. ואגו:

הערעור שבפנינו מתמקד בהחלטת בית משפט השלום מיום 14/7/04, אשר ניתנה כשלושה שבועות לאחר שנגזר דינו של המערער (ביום 15/6/04) ולפיה תוקן גזר הדין באופן שלעונש שהוטל על המערער נוספו עשרה חודשי מאסר, שישה מהם במצטבר למאסר שהוטל עליו בגזה"ד המקורי וארבעה חודשים בחופף לאותו מאסר.

המערער הורשע בבית משפט השלום בעבירות של הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287 (א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977), גניבה (סעיף 384 לחוק הנ"ל), התפרצות לבית מגורים (שבע עבירות על סעיף 406 (ב) לחוק), היזק במזיד (סעיף 452 לחוק), והתפרצות למקום שאיננו בית מגורים וגניבה (סעיף 407 (ב) לחוק).

בגזר הדין שניתן ביום 15/6/04 (להלן גם - גזה"ד המקורי) הוטלו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה של 10 חודשים למשך 3 שנים, וכן חתימה על התחייבות כספית.

אין חולק, שאותה עת היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בין 10 חודשים שהוטל עליו בתיק קודם, ת.פ. 2820/02, וזאת בגין עבירות רכוש והתפרצויות שביצע המערער בין מרץ לאפריל 2002 ואף אין מחלוקת שעל פי הנסיבות שהיו קיימות לעת מתן גזה"ד הנתון לערעור הנוכחי, היה אותו מאסר מותנה חב הפעלה ואולם, בחלק האופרטיבי של גזה"ד, כפי שניתן על ידי כב' השופט בן-יוסף, אין הוראה בדבר הפעלת אותו מאסר מותנה, או כל התייחסות אחרת אליו.

עם זאת, בנימוקי גזה"ד מאזכר ביהמ"ש הן את קיום המאסר המותנה דנן, והן את עובדת היותו חב הפעלה - פועל יוצא מהרשעת המערער בעבירות הנוספות שבכתבי האישום שעמדו לפניו, והוא קובע:

            "סדרת המעשים היא חמורה, עבירות רכוש בעיקרן, היא חמורה כשמדובר בנאשם המובא לדין. תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שהוטל עליו כאן בת.פ. 2820/02, גם אז הורשע בסדרת עבירות רכוש שעבר בין מרץ לאפריל 2002, עבירות רכוש התפרצויות וגניבות וכיוצ"ב. בימ"ש אז יצא מעורו לנסות לפעול לגמילתו של הנאשם בטרם שליחתו לבית הסוהר, הנסיון אז כשל, הנאשם אז נדון למאסר בפועל ולמאסר מותנה שהוא חב הפעלה לתיקים הנוכחים".

ביום 21/6/04 הגישה המדינה בקשה למתן צו הפעלה של המאסר המותנה, וזאת לפי סעיף 3 לתקנות העונשין (מאסר על תנאי) התשמ"ה - 1985 (להלן: "תקנות העונשין") ועתרה להורות על הפעלת המאסר המותנה של עשרה חודשים, וזאת במצטבר לכל עונש שהוטל בגזה"ד המקורי תוך הפניה לסעיף 58 לחוק העונשין.

לאחר קבלת תגובה כתובה של ב"כ המערער, ולאחר קיום דיון במעמד הצדדים, החליט, כאמור, בית משפט השלום, ביום 14/7/04 על תיקון גזה"ד באופן שהופעל המאסר המותנה האמור, כאשר שישה חודשים ממנו יהיו במצטבר וארבעה חודשים יחפפו את תקופת המאסר של 30 חודש שהוטלה בגזה"ד, כך שעל המערער לרצות 36 חודשי מאסר בפועל.

בית המשפט הגדיר את מהות הדיון שקיים כ"סימביוזה" של הוראות חוק, כאשר מדובר בתקנות העונשין, כהגדרתן מעלה, יחד עם הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984, שכותרתו "תיקון טעות בפסק דין", ותוך שהוא קובע שדווקא הוראה זו (להלן: "סעיף 81")  היא הרלוונטית והנכונה למקרה זה.

כב' השופט בן-יוסף ציין, שבקשת המדינה הוגשה בתוך המועד של 21 יום, הנקוב לשם כך בסעיף 81, וכי, אכן, מדובר בטעות בגזה"ד שניתן על ידו, שכן, בהמשך לאיזכור המפורש, כפי שצוטט לעיל, של קיום המאסר המותנה חב ההפעלה, התכוון הוא אכן להורות על הפעלתו, ואך מתוך טעות לא נעשה כך, והוסיף כי ב- "חשבונות" שעשה לעצמו התכוון להטיל סך הכל 36 חודשי מאסר, ועל רקע זה גם הורה על תקופות ההפעלה המצטברות או החופפות, כאשר נתן את החלטתו בבקשה שלפניו.

בערעור שלפנינו טוען המערער, כי נעשה על ידי בימ"ש קמא, שימוש בלתי נכון בסעיף 81. שכן, תיקון גזה"ד שינה מהותית ובאופן מחמיר את עונשו של המערער, בהוסיפו על תקופת המאסר בפועל שנגזרה, בעוד שסעיף 81 עשוי ומיועד אך ורק לשינויים ותיקונים שאינם מהותיים, ובלשון הסעיף "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא בזה", כאשר, לשיטת המערער, התיקון שנעשה אינו יכול להשתבץ בהגדרות אלה.

אשר להפעלת המאסר המותנה מכוח תקנות העונשין, טוענת ב"כ המלומדת של המערער כי בית המשפט קמא, כלל לא דן בבקשת המדינה הנסמכת על סעיף 3 של תקנות העונשין, כי אם בחר להסתמך על סעיף 81, כאשר, לשיטת המערער, כאמור, לא ניתן היה כלל לעשות תיקון כזה מכוחו, וכן טענה עו"ד חלק, כי נפל פגם בכך, שלבקשת המדינה לא צורפו המסמכים כמצוות סעיף 4 של תקנות אלה, כלומר, העתק פסק הדין, אשר לפיו הוטל המאסר המותנה, והעתק פסה"ד אשר לפיו הורשע בעבירה הנוספת.

לחלופין, טוען המערער, כי אף אם היה מקום ליתן החלטה מאוחרת יותר לענין הפעלת אותו תנאי - יהא המקור הנורמטיבי לביצוע התיקון, אשר יהא - יש מקום, על פי כללי הפרשנות שבמשפט הפלילי, לפרש את כוונתו המקורית של בית המשפט כמכוונת להפעלת כל תקופת התנאי בחופף למאסר שנגזר, ואין מקום כי בית משפט השלום יפרש, בדיעבד, את החלטתו הוא, ויקבע מזכרונו, כיצד התכוון להפעיל את התנאי וכיצד לחלק את תקופת המאסר באופן מצטבר או חופף למאסר שהוא הטיל.

ב"כ המשיבה, עו"ד מגד הסכימה, כי לא היה מקום להיסמך על הוראת סעיף 81, כפי שנעשה על ידי בית משפט השלום, וכי זהו נימוק שגוי, בהיות סעיף זה מיועד רק לתיקון טעויות טכניות או טעויות קולמוס - מה שאין כך בענייננו. אולם, לטעמה, ההחלטה עצמה נכונה, והנימוק הנכון הוא זה הנסמך על תקנה 3 לתקנות העונשין. לשיטת המשיבה, איפוא, יש לקיים את החלטת בית משפט קמא, אלא שלא מנימוקיו.

אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולקיים את גזר דינו של בית משפט קמא במלואו, לרבות החלטתו המתקנת מיום 14/7/04 שבה שניתנה ההוראה להפעלת המאסר המותנה, כפי שנעשה.

להלן נימוקיי:

בין שהמקור הנורמטיבי "הנכון" להפעלה המאוחרת של המאסר המותנה הוא תקנות העונשין, ובין שהוא נעוץ בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, הרי אין ספק, שאם התוצאה נכונה היא, רשאי ביהמ"ש של ערעור לקיים את ההחלטה גם שלא מנימוקיה, וגם אם הוראת הדין שעליה נסמך בית משפט קמא אינה זו שנכון היה להפעילה. (ראה הוראת סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982).

אין ספק בעיני, ודומני שאף ב"כ המערער אינה חולקת על כך, שתקנות העונשין מאפשרות הפעלה מאוחרת של מאסר מותנה, אפילו שלא על ידי המותב שנתן את פסק הדין המאוחר, מקל וחומר על ידי אותו מותב עצמו, שמסיבה כלשהי לא עשה כן בפסק דינו.

אמנם, תקנה 2 מורה כי צו הפעלה (בהיות המאסר במקרה הנוכחי חב הפעלה החלופה הנוספת של צו הארכה אינה רלוונטית) ינתן "עד כמה שהדבר ניתן במעמד מתן גזר הדין בעבירה הנוספת", אולם תקנה 3  שכותרתה "הפעלה או הארכה שלא במעמד גזר הדין" קובעת מפורשות, כיצד נוהגים באם הדבר לא נעשה באותו מעמד: