פסק-דין בתיק עפ 7361/04

השופטת ר. יפה-כ"ץ:

1.         המשיב הורשע על סמך הודאתו בשתי עבירות של העסקה שלא כדין, לפי סעיף     12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשכ"ב - 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") ובעבירה אחת של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ונדון בגין העבירות לפי חוק הכניסה לישראל ל-12 חודשי מאסר על תנאי, 6000 ש"ח קנס ו-200 שעות של של"צ. כן, הועמד בפיקוח שירות המבחן למשך שנה, בגין העבירה של הפרת הוראה חוקית.

            על קולת עונש זה הוגש הערעור נשוא פסק דיננו.

2.         בתאריך 1/7/03 הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבימ"ש השלום בבאר-שבע (ת.פ. 2673/03) ובו נטען, כי המשיב העסיק במוסך שבבעלותו, והמצוי בלקיה, את פאיז זלום, תושב הרשות הפלשתינאית, אשר שהה בישראל שלא כדין. נטען, כי המשיב העסיק את השוהה הבלתי חוקי הנ"ל פעמיים, הן בתאריך 11/3/03 והן בתאריך 30/6/03.

            בישיבת ההקראה הראשונה (מיום 1/7/03), הודה המשיב בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב אישום זה, ולכן הורשע בביצוע שתי עבירות של העסקה שלא כדין לפי חוק הכנסיה לישראל.

            בו ביום, ובהתאם להסדר טיעון, שנערך בין הצדדים, שוחרר המשיב בערבות עצמית על סך 50,000 ש"ח, ערבות צד ג' של אחיו על סך 40,000 ש"ח, וכן חוייב שלא לצאת מתחומי העיר לקיה בין השעות 22:00 ל-06:00. כן, הורה ביהמ"ש על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המשיב.

            יש להדגיש, כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, והתביעה אף הודיעה במפורש, בטרם הרשעת המשיב, שאינה מתחייבת לקבל את המלצות שירות המבחן.

            זמן קצר לאחר מכן, בתאריך 9/8/03, סמוך לשעה 02:00, נעצר המשיב כשהוא נמצא מחוץ לתחומי לקיה (בצומת להבים), ולכן הוגש כנגדו (בתאריך 11/8/03) כתב אישום חדש (ת.פ. 3411/03), ובו יוחסה לו עבירה של הפרת הוראה חוקית. תיק זה צורף, לבקשת המשיב, לתיק הקודם, ובתאריך 11/2/04 הודה המשיב בביצוע העבירה הנוספת והורשע, לכן, אף בעבירה של הפרת הוראה חוקית. לאחר קבלת תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן - נגזר דינו של המשיב (ע"י כב' השופט י. שפסר) במשותף בשני התיקים, כאמור לעיל.

3.         כב' השופט שפסר פרט בגזר דינו את טענות הצדדים, את המלצות שירות המבחן ואת הפסיקה, המחייבת תגובה עונשית חמורה וקשה למבצעי עבירות של העסקה שלא כחוק, אך סבר, שנסיבותיו האישיות של המשיב, אשר עלה על דרך השיקום מעברו הפלילי, מחייב התחשבות מיוחדת. לכן, בימ"ש קמא לא דן את המשיב לעונש מאסר לריצוי בפועל, והסתפק בעונשים כמפורט לעיל.

4.         למשיב 9 הרשעות קודמות מתחומי הרכוש, האלימות והסמים. כך, למשל, נדון בביהמ"ש לנוער בשנת 1988 בגין עבירה של נסיון לגרימת מותו של אדם לפי סעיף 305 לחוק העונשין; שנה לאחר מכן נדון בגין דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק העונשין; בשנת 1990 נדון המשיב בשל עבירה של סחר בסמים מסוכנים; בשנת 1994 נדון המשיב בגין עבירות של החזקת סכין ואי השבת אבידה; בשנת 1995 נדון המשיב בגין עבירה של חטיפת אדם; לאחר מכן נדון שוב המשיב, פעמיים נוספות, בגין החזקת סכין למטרה לא כשרה; עבירתו האחרונה של המשיב (משנת 2000), הינה בגין החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית.

            יש להדגיש, כי בגין כל העבירות החמורות הנ"ל, לא נדון המשיב לעונשי מאסר לריצוי בפועל, ובתי המשפט השונים (הן ביהמ"ש לנוער, והן בתי המשפט המחוזי והשלום) התחשבו בו פעם אחר פעם ודנו אותו לעונשי מאסר על תנאי וקנסות בלבד.

5.         מתסקירי שירות המבחן, שהוגשו לביהמ"ש השלום, למדנו, כי המשיב (כיום) כבן 31, נשוי ואב לשלושה ילדים בגילאי 4 עד 8, כאשר בן נוסף שלו נפטר בשנת 2000.

            המשיב סיים 7 שנות לימוד ולאחר מכן החל לרעות עם אביו ואחיו את עדרי המשפחה. לאחר מכן עסק במשך שנים בסחר בכבשים ובשמירה, אך תקופות ארוכות היה מובטל. בשנה האחרונה, שלפני הגשת כתבי האישום, החזיק המשיב מוסך בלקיה, אותו השכיר לאחרונה, והוא מתפרס היום מדמי השכירות, ואיננו עובד.

            לדברי המשיב בפני שירות המבחן, הוא נהג להשתמש באופן אינטנסיבי בגראס בין השנים 1997 - 2000 והפסיק בכוחות עצמו, לאחר שאושפז בבי"ח לחולי נפש בעקבות עבירת חטיפה של ילדיו.

            כבר כאן אעיר, כי למשיב הרשעה ראשונה בסחר בסמים מסוכנים כבר בשנת  1990 כך שספק אם מסר אינפורמציה מדוייקת בעניין זה, וכן יש לציין, כי הרשעת המשיב בגין חטיפת ילדיו הינה משנת 1995, כך שגם עניין זה אינו נקי מספקות.

            מהתסקיר עולה, כי מאז היות המשיב כבן 13, היה מעורב בפעילות פלילית, אם כי בארבע השנים האחרונות הפסיק להשתמש בסמים, וגם בדיקות השתן, שנערכו לו, יצאו נקיות.

            בתסקיר הראשון (מיום 8/12/03), שהוגש בעניינו של המשיב, הוא הביע חרטה על העבירות נשוא הערעור שבפנינו, אך שירות המבחן התרשם, כי

" חרטתו מילולית ומקורה בהליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. התקשה לקחת אחריות על מעשיו והצדיקם בכך שלא ידע כי מדובר במעשה חמור, בעובדה כי רבים מהחברה בה חי מעסיקים פלשתינאים שלא כחוק בלקייה ובכך שאינו יכול להרשות לעצמו העסקת עובד ישראלי, היות ומשכורתו גבוהה בהרבה מזו של פלשתינאי. סיפר, כי לאחר שנתפס במרץ, התחנן אביו של הפועל הפלשתינאי, כי יחזירו לעבודה עקב מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו והוא נכנע ללחץ האב".

 על הסבר אחרון זה חזר המשיב גם לפני הכנת התסקיר הסופי, שהוגש לביהמ"ש קמא (ב- 11/7/04).