פסק-דין בתיק עפ 72195/05

כב' השופטת י' שיצר :

כללי

1.        ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ש' בן שלמה), בת"פ 2662/04, מיום 7.9.05, לפיו הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

בית המשפט גזר על המערער עונש של 6 חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות, וכן 9 חודשים מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור את העבירה בה הורשע, או כל עבירת אלימות מסוג פשע. בנוסף חוייב המערער בפיצוי הנפגעת בסך של 9,000 ש"ח ובתשלום קנס בסך 1,000 ש"ח.

כתב האישום

2.        על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 27.4.02 בשעת הצהריים, במגרש הכדורגל בבת-ים, בעת מהומה שהתרחשה בסיום המשחק, תקף המערער את מזל זפרני (להלן: הנפגעת), בכך שמשך אותה בזרועה הימנית מהמושב עליו ישבה וזרק אותה לעבר שורת הספסלים, ללא הסכמתה.

כתוצאה מהתקיפה, כך נטען, נגרמו לנפגעת חתך באוזן ימין, רגישות בכתף ימין ושבר בברך ימין והיא נזקקה לטיפול רפואי שכלל תפרים באוזן וגיבוס של הרגל.

בית משפט קמא

3.        על-פי ממצאיו של בית משפט קמא, ביום 27.4.02 התקיים משחק חצי גמר בין ילדי הפועל ת"א לילדי מכבי חיפה, באצטדיון הכדורגל בבת-ים. נכדה של הנפגעת שיחק בקבוצת הפועל ת"א, ובנו של המערער שיחק בקבוצת מכבי חיפה.

כשהסתיים המשחק, רצו ילדי הפועל ת"א, שניצחו, לכיוון הקהל, ובאותו שלב החלה מהומה ברחבת היציאה מהמגרש, על רקע חוסר הסכמה של אוהדי מכבי חיפה עם קביעת השופט. במהומה זו היה מעורב, בין היתר, אחיינו של המערער, תומר חמו בן ה- 17, שרץ לכיוון השופט והחל לקללו. המערער שראה את אחיינו בלב המהומה, החל לרוץ במעלה הטריבונה לכיוון אחיינו שהיה ברחבת היציאה.

4.        בית משפט קמא ציין כי במהלך הריצה לחילוץ האחיין, המערער " שעט במעלה הטריבונה, על המושבים, כדי "להציל את אחיינו", כשהוא מפלס דרכו בין האנשים תוך דחיפות והזזות" (עמ' 56, שורות 6-7 להכרעת-הדין). קביעה זו התבססה על עדות המערער בבית המשפט, הודעתו במשטרה (ת/2), שניתנה על-פי בית המשפט, בטרם תיאם את גירסתו עם עדי ההגנה, וכן על עדויות הנפגעת ובעלה.

בהמשך לכך נקבע, כי " במעלה הדרך דחף גם את גב' זפרני, באוחזו בכתפה, ובפוגעו באוזנה הימנית, והטיחה כלפי מטה" (עמ' 56, שורות 13-14 להכרעת-הדין). בהתנהגות זו, ציין בית המשפט, היה על המערער לצפות את האפשרות שהנפגעת, שהינה אישה כבת 65 קלת משקל יחסית אליו, תיפול ותפגע בעת שהדף אותה בזמן עלייתו המהירה כלפי מעלה, וברי כי " היה מודע לסיכון שיצר ופעל מתוך חוסר אכפתיות ואדישות" (עמ' 57, שורות 2-3 להכרעת-הדין).

5.        הנפגעת לא ידעה לומר מי האדם שגרם לחבלתה, ולכן בית המשפט סמך את זיהוי המערער כמבצע העבירה על עדות בעלה, שהעיד כי ראה את המערער פוגע באשתו. לפי גירסתו של הבעל, הוא החל לרדוף אחרי המערער עד שיצא מן האצטדיון, ושם צעק לעבר רפ"ק פרנקו שנכח במקום, כי הבחור עליו הוא מצביע תקף את אשתו. הבעל אומנם אישר בעדותו כי היה פרק זמן קצר של " 2 דקות אפילו פחות" בו לא ראה את המערער, מרגע הפגיעה באשתו ועד שהבחין בו שוב ברחבה מחוץ לאצטדיון, אך מרגע שהבחין במערער, זיהה אותו באופן מיידי בפני השוטר.

6.        בהתייחס לעדויות ההגנה, קבע בית המשפט, כי למערער ולמקצת עדי ההגנה לא היתה גירסה אחידה באשר למקום בו עבר המערער בריצתו לכיוון רחבת היציאה, ומטרת עדותם היתה להרחיקו מכל מגע עם הנפגעת. לכך הוסיף כי "האותנטיות של עדי ההגנה נפגמה שבעתיים, גם בשל העובדה " שישבו בצוותא 5 חודשים עובר למסירת העדות (העדות בבית המשפט - י' ש') , ושוחחו על האירוע כאשר האחד משלים את התיאור שהחסיר האחר" (עמ' 57, שורות 20-22 לפרוט').

בית המשפט גם נתן דעתו לגירסת המערער המתייחסת לרדיפת אוהדי הפועל ת"א אחריו ואחרי בני משפחתו, עם מקלות וקרשים, וביניהם בעלה של הנפגעת: " אחרי שהוא ראה את השוטר בא, הוא זרק את הקרש ואמר זה הוא זה הוא" (עמ' 25, שורה 16 לפרוט'). באשר לטענה זו נמצא כי מדובר בעדות כבושה, ללא כל הסבר סביר לכבישתה. המערער, כך ציין בית המשפט, לא סיפר בהודעתו במשטרה על תקרית זו, הדברים לא תועדו על-ידי רפ"ק פרנקו שנכח במקום בעת האירוע, והוא גם לא נחקר עליהם בחקירתו.

7.       אשר לטענה בדבר מחדלי חקירה, נקבע כי לא היה צורך בזיהוי במסדר חי, שהרי בעלה של הנפגעת ראה את המערער פוגע באשתו, ובעדותו קישר בינו לבין אחיינו שחולל את המהומה ויצא עימו מהאצטדיון, הגם שסבר שמדובר בבנו.

על יסוד האמור, הורשע המערער בכך שחבל בנפגעת, וגרם לה שבר בברך וחתך מדמם באוזנה הימנית.

נימוקי הערעור על ההרשעה

8.       ב"כ המערער הדגיש בפתח הודעת הערעור כי בנסיבות האירוע, פעל המערער למניעת האלימות במגרש הכדורגל, בכך שמיהר להפסיק את הסכסוך האלים אליו נקלע אחיינו, ולהוציאו מחוץ לתחומי האצטדיון.

9.       משקל רב מייחס ב"כ המערער לטענה כי זיהוי גורם החבלה לקוי, שכן הוא מבוסס על עדות בעל הנפגעת, שלשיטתו היא שנויה במחלוקת ואין לייחס לה כלל משקל.

לטענתו, בעלה של הנפגעת הצביע על המערער בפני השוטר שעמד מחוץ לאצטדיון, תוך כדי מהומה שפרצה סביב המערער ואחיינו. משהתבקש הבעל לזהות את המערער באולם בית המשפט, לאחר שהשניים נפגשו בתחנת המשטרה, הצביע תחילה על גבר מזוקן עם חולצת פסים, שינה את דעתו ואמר כי המערער אינו באולם, ורק אז זיהה את המערער. משכך טוען ב"כ המערער, אין לייחס לעדות הבעל משקל כלשהו.