פסק-דין בתיק עפ 72133/05

בפנינו ערעור על הכרעת הדין שניתנה על-ידי בית המשפט השלום בנתניה (כב' השופטת ר' לורך, ס"נ) מיום 26.10.05 בת"פ 3059/05 ולפיה הורשע המערער בעבירת תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

הערעור מתייחס לעצם ההרשעה.

למערער, אשר שימש ומשמש כסוהר בבית הסוהר אשמורת, מיוחסים בכתב האישום מספר מעשי תקיפה אותם ביצע כלפי המתלונן, אשר שהה כאסיר באגף ג'. בכתב האישום נטען, כי בעקבות סירובו של המתלונן להיכנס לתאו לצורך ספירת אסירים, ניגש אליו המערער, דחף אותו לכיוון התא והיכה אותו באגרופים. עוד נטען, כי בהמשך ניסה המערער, בצוותא עם סוהרים נוספים, להפיל את המתלונן ארצה ותוך כדי כך סטר לו בפניו.

כתב האישום אף מייחס למערער כי בהיות המתלונן במשרד מנהל האגף, אחז בו בצווארו, הצמיד את ראשו לשולחן תוך שהוא מכה בפניו באגרופים, וחמור מכך, כי המערער עלה על השולחן ודרך באמצעות רגלו על ראש המתלונן, תוך שהוא ממשיך להכותו בפניו ובראשו.

יצויין, כי כתב האישום, אשר בניסוחו הראשוני ייחס למערער עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תוקן באופן שסעיף האישום שונה לתקיפה סתם.

יצויין, כי הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, נשענת על הודייתו במסגרת הסדר שבו תוקן כתב האישום, כאמור.

טוען ב"כ המערער כי מרשו לא הודה מעולם בסעיפים 5 ו-6 לחלק העובדתי של כתב האישום, המייחסים לו את מעשי התקיפה החמורים יותר, והמתבטאים בעיקר בהובלת המתלונן למשרדו של מנהל האגף, הצמדת ראשו לשולחן תוך הכאתו באגרופים וכן דריכה על ראשו ברגלו של המערער.

כתימוכין לטענתו זו, מפנה ב"כ המערער לפרוטוקול הדיון מיום 21.9.05 ולדברי בא-כוחו הקודם של המערער, במהלך טיעוניו לעונש: "... הנאשם לקח אחריות על מעשיו ... למעט ענין הדריכה על ראש המתלונן, זאת הכחיש הנאשם וסבר כי זה נמחק ..." (עמ' 8).

דא עקא, כי בישיבה שנתקיימה למעלה מחודש ימים לאחר מכן, ביום 26.10.05, ישיבה שבה שימע בית המשפט את הכרעת הדין, שאל בית המשפט את בא-כוחו דאז של המערער, בטרם השימוע, שאלת הבהרה לגבי תוכן ההודייה ותשובתו של ב"כ המערער היתה "הנאשם מודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן".

הנה-כי-כן, טענת המערער, לפיה לא הודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, אין לה על מה שתסמוך, שהרי גם אם ניתן היה לסבור כי חלה בענין אי-בהירות, אי-בהירות זו הוסרה באופן ברור ובלתי-משתמע לשתי פנים על-ידי הסניגור המלומד, בתשובתו, לפיה אכן הודה המערער בכל העובדות המפורטות בכתב האישום.

יודגש, כי לא הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול והמערער אף לא ביקש בשום שלב של הדיון לחזור בו מן ההודייה, כולה או מקצתה.

ובאשר לטיעון לעצם ההרשעה - בית-משפט קמא סקר את השיקולים לקולא ולחומרא,  כמו גם את הכלל הנוהג בפסיקה לענין אי-הרשעה. בית המשפט סבר כי לא נתקיים אחד משני התנאים העיקריים שנקבעו בהלכת כתב, בשל חומרת העבירה והאינטרס הציבורי שבהרתעת הכלל ואנשי מרות בפרט, לבל יעשו שימוש לרעה בכוח המשרה.

לא נעלם מעיני בית המשפט הקושי בעבודת הסוהרים, והוא ציין: "לא יכול להיות ספק כי מלאכתם של סוהרים אינה קלה וכי הם נתקלים לעיתים לא נדירות באסיר המסרב להוראותיהם, ואף נוקט כלפיהם באלימות מילולית וקללות ...".

אנו מסכימים עם הדברים הללו, ואין צורך שנכביר מילים נוספות. יחד עם זאת, כפי שהבין גם ב"כ המערער, העובדות שפורטו בסעיפים 5 ו- 6 לכתב האישום, היינו - הובלתו של האסיר למשרד, הצמדתו לשולחן ודריכה על ראשו, תוך כדי הכאתו באגרופים, מהוות אלימות שלא לצורך וחרגו מהאמצעים הנדרשים להשלטת סדר.

לא התעלמנו מנסיבותיו האישיות של המערער וביניהן: שירותו הממושך כסוהר וקצין בשירות בתי הסוהר ללא כל דופי, חרף עבודתו שמחייבת אותו למגע יום יומי עם אוכלוסיה קשה, אסירים שבחלקם הם גם אלימים ומסוכנים.

כמו כן נתנו דעתנו לכך כי לאחר האירוע הנדון עבר המערער אירוע של תקיפה במהלך עבודתו בכלא, בו נדקר על-ידי אסיר, דקירה שהצריכה טיפול רפואי.

יש להניח כי שירות בתי הסוהר יתן את הדעת לכל הנתונים החיוביים הללו ויתחשב בהם במסגרת שיקוליו להמשך שירותו של המערער.

לענייננו - נתונים חיוביים אלו אינם יכולים להכריע את הכף לכיוון אי-הרשעה. 

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור.