פסק-דין בתיק עפ 72128/05

השופט שלי טימן, אב"ד

מבוא

1.         שני תיקי ערעורים שהוחלט לאחד אותם בהסכמה ויכולים לשמש דוגמה לתמהיל בלתי רצוי של טעויות, בלבול, מבוכה ומבולקה.

            מהסברו של הסניגור לאיחוד הדיון בתיק ע"פ 70237/06, שעניינו גזר דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (ת.פ. 2423/04), עולה כי "ערעור זה מוגש למקרה שבו יתקבל הערעור בתיק הותיק יותר: 72128/05 והנאשם יזוכה".

            כיוון שכך; וכיוון שאיש מהצדדים לא הזכיר בפנינו ערעור זה, במהלך הדיון (עד כי נראה שנזנח); וכיוון שהמערער לא יזוכה מהעבירות המיוחסות לו בהכרעת הדין, נשוא ע"פ 72128/05 - דינו של הערעור בתיק ע"פ 70237/06 להימחק. וכך אנו מורים שייעשה.

2.         גם בתיק הערעור המקורי שלפנינו (72128/05) הגיש סניגורו הנוכחי של המערער, ערב שמיעתו של הערעור, "בקשה לתיקון הודעת הערעור", המשנה כליל (או מוסיפה טענה חדשה לחלוטין) את אופיו של הטיעון לעניין גזר הדין.

            העדפנו לדלג על פורמליזם, ולדון בטיעון הנוסף (שכפי שנראה מיד - הוא הראוי לדיון, יותר מאחרים), אף שהבקשה הוגשה שלא על פי הפרוצדורה, וברגע האחרון.

3.         הבקשה לתיקון, מתייחסת לסמכותה של כב' שופטת הנכבדה קמא (קלרה רג'יניאנו), להפעיל מאסרים מותנים שהוטלו ע"י כב' סגן הנשיא של בימ"ש השלום בכפר-סבא - ויאמר בהקשר זה, ומיד (וגם בצער רב) - בהליך מסורבל, בלתי תקין ובלתי מובן שלו - טרם שנסתיים הליך גזר הדין, במועד שבו הופעלו ע"י השופטת הנכבדה קמא, המאסרים המותנים הכלולים בו.

            אך ראשון - ראשון, ואחרון - אחרון.

הערעור על הכרעת הדין

4.         אין חולק שחלק מטביעת כף ימין שנמצאה על "מסגרת חלון צד פנימי, בדירת המתלוננת", זהה ב-12 נקודות, לכף ידו של המערער, וכי נעשה שימוש בכרטיס האשראי שלה, ביום ההתפרצות לביתה (כשמצאה את תכולת הארנק מפוזרת על המיטה) ושנגנבו ממנה גם 500 ש"ח; כרטיס קופ"ח; כרטיס האשראי; כרטיס נכה של המתלוננת (!!!) וטלפון סלולארי.

            כל הדו"חות, חווה"ד ופרטי האירוע, הוגשו לבית המשפט בהסכמה.

            השופטת הנכבדה רשאית היתה להסתמך על דו"ח פרטי האירוע (ת/2) לפיו שיטת הביצוע היא כניסה דרך חלון חדר השינה, כשהשוטר מוצא סימני עקבות על הקיר.

5.         אולם אין כל משמעות למחלוקת שמנסה הסניגור לעורר - תוך הסחת דעת - בשאלה, אם נמצאה טביעת כף ידו של המערער על חלון חדר השינה או חדר אחר (תוך התייחסות לבלוני הגז, שמחוץ לבית, ולגירסתו של המערער).

            צדקה השופטת המלומדת קמא, כשקבעה (תוך הסתמכות על ההלכה המוכרת), כי הממצאים של טביעת כף יד בזירת העבירה מהווה ראיה נסיבתית המספיקה להרשעה, בעבירת התפרצות, כשאין בפי בעל טביעת כף היד הסבר סביר, שיש לו בסיס של ממש (בהבדל מהסבר תאורטי) להימצאותה בזירה; ובמקרה שלפנינו בחלק הפנימי של מסגרת החלון.

6.         המערער, שהחל לעבוד, בתחילת אותו חודש, בחלוקת משלוחים מחנות פירות וירקות, הממומקת לא רחוק מביתה של המתלוננת, טען שייתכן וחיפש אותה לצורך השארת משלוח בביתה.

            אולם, השופטת נתנה אמון מלא בדברי המתלוננת, לפיהם אין היא קונה בחנות ירקות זו, אלא בשוק; וכי מעולם לא הזמינה משלוח לביתה.

            גם המערער לא טען אחרת, וכך גם מעסיקו, שהובא כעד הגנה. אלא שהעלה טענה שאולי חיפש את המתלוננת (לשם מה?) דרך החלון, כדי לברר אם היא בבית.

            השופטת קמא לא האמינה לנאשם, וכינתה את הסברו "כושל", ואני הייתי מוסיף - חסר היגיון ואבסורדי; ואפילו כך - איננו מספיק כדי להסביר את טביעת כף ידו בחלק הפנימי של החלון, במקום ששירטט טכנאי המז"פ.

7.         מכאן, שדינו של הערעור על ההרשעה - להידחות. וחבל שהוטרדנו בגינו.

הפעלת המאסרים המותנים