פסק-דין בתיק עפ 7202/06

1.         ביום 1.1.06 פנתה המשיבה [באמצעות הועדה המקומית לתו"ב ברהט] לבימ"ש השלום בבאר שבע בבקשה לפי ס' 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 [להלן: "החוק"], ליתן צו הריסה לסככה בשטח של כ-200 מ"ר, אשר הוקמה בתחום שטח המיועד לדרך הציבורית הראשית ברהט [להלן:"הסככה"].

            עפ"י הנטען בבקשה, הסככה ניצבת על מקרקעי המדינה, לא הוגשה בקשה כלשהי להתיר את בנייתה והמשיבה "לא הצליחה לאתר בוודאות את זהותו של האחראי על הבניה ו/או בעליה".

            בקשת המשיבה נתמכה בתצהירו של מפקח בניה במשיבה.

ביום 25.1.06 החליט בימ"ש קמא - במעמד המשיבה בלבד - להיעתר לבקשה וציווה על הריסת הסככה.

ביום 19.6.06 פנו עשרה מבקשים, ובהם שלושת המערערים שבפני, לבימ"ש קמא בבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה "עד לקיום דיון בבקשתם".

בבקשתם טענו עשרת המבקשים, כי השטח עליו בנוייה הסככה מצוי בחזקתם למעלה מ-60 שנים, כי מתנהל מו"מ עם ממ"י לעניין הזכויות בשטח, כי המדובר בסככה שנבנתה 5 שנים בטרם הוגשה הבקשה לצו ההריסה-לפי ס' 212- ומאז משמשת היא כמקום מימכר לפירות וירקות, כי לא נתמלאו התנאים הקבועים למתן צו הריסה לפי ס' 212 וכי הדרך הראויה בה על המשיבה לנקוט, הינה בהגשת כתב אישום תוך מתן זכותם של המבקשים ליומם בביהמ"ש.

בימ"ש קמא - כב' השופט גד גדעון - קבע בהחלטתו מיום 20.6.06 כי "על פני הדברים, דרך המלך לבירור טענות המבקשים הינה פניה לביהמ"ש המחוזי לעיכוב ההליכים במסגרת ערעור עפ"י ס' 250 לחוק".

עם זאת, נוכח טענות המבקשים כי הם מחזיקים בסככה מזה 5 שנים, וכי לא ניתן להם יומם בביהמ"ש לטעון הדברים בטרם הוצא הצו - האריך בימ"ש קמא את עיכוב ביצוע צו ההריסה ביומיים - עד 22.6.06 - ע"מ לאפשר למבקשים שבפניו להגיש ערעור לבימ"ש זה כנגד צו ההריסה [מ-25.1.06] ולבקש עיכוב הביצוע בגדרו של אותו ערעור שהוגש על ידם.

2.         לאור זאת, הוגש ביום 22.6.06 ערעור זה שבפני, כאשר המערערים בו הינם שלושה בלבד.

המערער ה-1 - [איברהים אלזיידנה] הינו עפ"י הנטען בכתב הערעור "בעל הזכויות הרשום בשטח הנדון ומחזיק בשטח מלפני קום המדינה".

המערער ה-2 - [יוסף אלזיידנה] הינו עפ"י הנטען בכתב הערעור "פסיכולוג קליני ודוקטורט". פרט לכישוריו אלה, לא נטען בהודעת הערעור מאומה לעניין זכות או זיקה כלשהי של המערער 2 לסככה או למקרקעין עליהן היא בנויה.

המערער ה-3 - [עאלבאן אלטורי] הינו עפ"י הנטען בכתב הערעור, מי ש "המשפחה אישרה לו לפעול בסככה שהיתה במקום ולהפעיל בה באסטה למכירת ירקות".

מכח זאת - כך נטען בערעור - המערער 3 הינו בר רשות בסככה מזה 5 שנים.

במקביל לערעור הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד למתן פסה"ד בערעור.

3.         מכתב התגובה המפורט שהגיש ב"כ המאשימה לבקשת עיכוב הביצוע, עולה כי סוגיית הבעלות על הקרקע - שעליה מוקמת הסככה - נדונה בהליכים ממושכים שהתנהלו בין ממ"י למערער 1 בת.א. 4280/92 בבימ"ש השלום בב"ש. באותם הליכים תבע ממ"י את סילוק ידו של המערער 1 מהקרקע. עפ"י אותה תביעה המדובר בקרקע שהוקנתה כדין למדינה מכח הכרזת שר האוצר עוד מיום 8.9.80.

איברהים טען בכתב הגנתו כי המדובר בקרקע שירש מאבות אבותיו וכי תביעה שהגיש לפקיד ההסדר לעניין זה בשנת 1966 - לא הוכרעה.

בפסה"ד מיום 12.9.00 קיבל בימ"ש השלום את תביעת ממ"י, תוך שציין כי טענות איברהים לעניין חוקיות הרכישה ע"י המדינה אינו עניין לתקיפה עקיפה במסגרת אותו ההליך אלא לתקיפה ישירה בהתאם להוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943.

איברהים ערער לביהמ"ש המחוזי, ערכאת הערעור החליטה להחזיר הדיון לבימ"ש השלום ע"מ שיכריע גם בטענות איברהים לעניין תקפות ההפקעה.

"בפסק דין משלים" מיום 20.7.04 [נספח א' לתגובת המשיבה], דן בימ"ש השלום בפירוט רב בטענות תקפות ההפקעה ודחה טענות אלה לגופן.