פסק-דין בתיק עפ 72019/04

השופטים ג'ורג' קרא ויהודית שבח :

בפנינו ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו בת.פ. 7257/04 (כב' השופט מוקי לנדמן) מיום 10.10.04, לפיו הוטל על המשיב עונש של פיקוח מבחן למשך שנה וכן עבודות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות, ללא הרשעה. 

ביום 28.7.03 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בו יוחסו לו העבירות:

גידול סם  ואחזקת סם - עבירות לפי סעיף 6, 7 (א) + (ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 וכן נהיגה תחת השפעת סם - עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התש"ל-1970.

בכתב האישום נאמר כי ביום 19.12.02, החזיק המשיב בביתו סם מסוג קאנבוס במשקל 758.04 גרם נטו, כי גידל את הסם בשטח המצוי בסמוך למקום עבודתו וכי נהג תחת השפעת סם. 

הנאשם הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, ונשלח לתסקיר שירות המבחן.

התסקיר שהוגש בעניינו של המשיב היה חיובי אולם עולה ממנו כי המשיב, שהינו כיום בן 39 התוודע לסם עוד ביותו בן 26 ומאז הוא משתמש בסם, כאמור בו: "באופן יותר אינטנסיבי ונהג להחזיק בביתו ולשימושו העצמי כמות סם גדולה, אותה כאמור בכתב האישום גם גידל". 

עוד צויין בתסקיר כי השימוש בסם הופסק ואשר על כן הומלץ לסיים ההליכים ללא הרשעה. 

בפסק דינו מיום 10.10.04, מדגיש כב' השופט קמא את שירותו הצבאי של המשיב ביחידה מובחרת, את עברו הנקי, את הפנמת חומרת המעשה ואת הפסקת השימוש בסם.

בית משפט קמא לא התרשם אמנם כי ההרשעה תפגע בעתידו של המשיב, אולם מצא לנכון לקחת בחשבון נזק עתידי משוער ואי לכך לא הרשיע אותו, אלא הסתפק, כאמור, בפיקוח מבחן למשך שנה וכן בשרות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות. 

על קביעה זו קובלת המערערת.

לטעמה, לא מתקיימות במקרה של המשיב נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מן הכלל לפיו מי שנמצא אשם - יורשע בדינו. המערערת מדגישה את כמות הסם שהוחזקה על ידי המשיב, את הפעילות מתמשכת וכן את העובדה לפיה לא הסתפק בהחזקת סם אלא אף גידל אותו. המערערת אף יוצאת כנגד אי פסילת רשיונו של המשיב, שעה שהודה כי נהג תחת השפעת הסם ובכך סיכן אף את חיי האחרים. 

הסניגור מצידו, מצא לנכון להדגיש את נתוניו האישיים יוצאי הדופן, לטעמו, של המשיב, תוך שהוא מפנה לעברו הצבאי המיוחד, לעזיבתו את הסם, לעבודתו הנוכחית וכן לעובדה לפיה השלים את ביצוע השירות לתועלת הציבור בצורה מופתית. 

הפסיקה בסוגיית ההימנעות מהרשעה קובעת באופן עקבי, ואין צורך להכביר מילים על כך, כי הימנעות מהרשעה תתאפשר רק בהצטברם של שני גורמים גם יחד:

האחד -  סוג עבירה המאפשר וויתור על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה ובאינטרס הציבורי והשני -  נתונים אינדיבידואליים יוצאי דופן מהם עולה כי ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם. 

הכלל הוא כי יש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך, עליו מוטל נטל ההוכחה לשכנע את ביהמ"ש כי שיקולי השיקום גוברים במקרה הספצפי על כלל שיקולי הענישה ועל האינטרס הציבורי. 

בין היתר, יתחשב בית המשפט באם עסקינן בעבירה ראשונה, בחומרת העבירה, במידת פגיעתה באחרים, בסבירות לפיה יעבור הנאשם עבירות נוספות, האם מדובר במעידה חד פעמית או דפוס של התנהגות כרונית, יחסו של הנאשם לעבירה, השפעת ההרשעה על עתידו ועבודתו וכו' (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, ע"פ 2513/96 מ"י נ' שמש  פ"ד נ(3) 682, ואח').

אף שטיעוני הסניגור המלומד היו שובי לב ועין, לא נוכל שלא לקבל את הערעור. 

אין מדובר בהרשעה שעניינה החזקה מקרית של סם או מעידה חד פעמית, כי אם בהתנהגות החולשת על תקופה ארוכה, כאמור בתסקיר המבחן. המשיב התוודע לסם עוד בהיותו בן 26, ומאז אימץ אותו כדרך חיים. עוד עולה מהתסקיר כי השימוש בסם היווה עבור המשיב "חלק מבילוי שעות הערב" כדבר שבשיגרה, וכי עם עזיבתו את הקיבוץ הפכה צריכת הסם לאינטנסיבית יותר ולא זו בלבד שנהג להחזיק בביתו "כמות סם גדולה" (כך בתסקיר) אלא שאף עבר לגדל אותו בשדה המצוי בסמוך למקום עבודתו.