פסק-דין בתיק עפ 71926/04

המערער הורשע בבימ"ש קמא בביצוען של 3 עבירות:

1.                   סחיטה באיומים, עבירה על סעיף 428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק).

2.                   סחיטה בכוח, עבירה על סעיף 427(א) רישא לחוק.

3.                   היזק בזדון, עבירה על סעיף 379 לחוק.

הרשעתו של המערער היתה לאחר שמיעת ראיות. אלה עיקרי העובדות הרלוונטיות המצויות בכתב האישום ואשר נקבעו בדיעבד כמימצא על ידי בימ"ש קמא:

1.                   בין המתלונן בתיק זה לבין מי שהיה נאשם 1 היה סכסוך כספי על רקע חוב שחב המתלונן לנאשם 1, לשיטתו של זה האחרון.

2.                   על רקע חוב זה התייצב נאשם 1 ביחד עם המערער שבפנינו במשרדו של המתלונן.

3.                   נאשם 1 דרש את הכסף, המערער היכה את המתלונן בידיו ובפניו, בעוד נאשם 1 מאיים עליו כי אם לא ייתן את הכסף, יהרוג אותו.

4.                   המתלונן ניסה להתקשר למשטרה, אולם נאשם 1 תלש את הטלפון מהקיר וזרק גם את הטלפון הסלולרי של המתלונן.

5.                   בהמשך גם נעלו השניים את דלת המשרד ומנעו מהמתלונן לברוח. לאחר מכן נמלטו השניים.

6.                   למחרת הגיעו פעם נוספת למשרד והמתלונן לא אפשר להם להיכנס.

מטבע הדברים, העדות המרכזית בבימ"ש קמא היתה עדותו של המתלונן. המתלונן סיפר על השתלשלות הדברים שעיקריה פורטו לעיל. המתלונן ציין גם כי מלכתחילה שהה במשרד עם שתי עובדות נוספות שבשמן נקב. בדיעבד, עובדת הימצאותן של אותן שתי עובדות מהווה חלק מטיעוני הסניגור. לשוטר שהגיע למקום מסר המתלונן את עיקרי הדברים. למחרת, לדבריו, הבחין במערער, בנאשם 1 ובאדם נוסף כשהם עומדים ליד רכבו ואזי הזעיק את המשטרה. המתלונן זיהה את המערער בזיהוי ספונטני ובעקבות זאת נחקר המערער והוגש נגדו כתב האישום. כאמור, בימ"ש האמין למתלונן ומצא חיזוקים וסיועים לעדותו גם בראיות נוספות כגון דבריו של נאשם 1, שתמך חלקית בגרסה. כך למשל, אישר נאשם 1 במשטרה כי כאשר הופיע במשרדו של המתלונן יום למחרת, היה יחד עם המערער שבפנינו. עוד מצא בימ"ש קמא חיזוק בכך כי אין הגיון מצידו של המתלונן בהעללת עלילת שווא על המערער. המערער איננו מוכר לו, אין ביניהם סכסוך קודם, זאת מחד גיסא. מאידך גיסא, התברר כי יש קשר משפחתי בין המערער לנאשם 1 ואליבא דזה האחרון (נאשם 1) גם פנה למערער בבקשה שיעזור לו לגבות את החוב מהמתלונן.

בימ"ש קמא התייחס גם לטענת האליבי של המערער ובהסתמך על מכלול הראיות, הרשיע אותו.

על אלה שם הסניגור את הדגש בהודעת הערעור:

1.                   מלכתחילה לא מסר המתלונן לאיש המשטרה במקום כי הותקף פיזית על ידי נאשם 1 והמערער.

2.                   על המתלונן לא נמצאו סימנים. התקיפה חייבת היתה להותיר סימנים בגופו.

3.                   הזיהוי של המערער היה זיהוי ספונטני, לא נערך מסדר זיהוי.

4.                   וזהו העיקר - היו בתיק זה מחדלי חקירה רבים. כך למשל, לא נבדקה טענת האליבי של המערער, ולו מטעם זה בלבד היה מקום לזכות את המערער, לשיטתו של הסניגור.

5.                   היו סתירות שונות בגרסתו של המתלונן וביהמ"ש לא נתן לכך משקל מספיק.