פסק-דין בתיק עפ 71761/05

א)        פתח-דבר

1.         בפנינו ערעור על פסק-דינו של בימ"ש השלום בראשל"צ (כב' השופט א. היימן) בת.פ. 1222/04, לפיו הורשע המערער בביצוע עבירות על סעיפים 338(6), 379 ו- 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין"), ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר ע"ת, קנס בסך 1,000 ש"ח, והוא חוייב בתשלום פיצוי למתלונן בסכום של 50,000 ש"ח.

הערעור הוא על הכרעת הדין ועל גזר-הדין.

            טענות המערער

2.         לטענת ב"כ המערער, קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא אינן מתיישבות עם הראיות שהובאו בפניו, שכן בימ"ש קמא קבע כי המתלונן נפל ארצה לאחר שנבהל מכלבו של הנאשם, וזאת בניגוד לעדות המתלונן בביהמ"ש שטען כי נפל ארצה לאחר שהכלב קפץ עליו, הפיל אותו, וניסה לנשוך אותו בצוארו.

עוד טען ב"כ המערער, כי בימ"ש קמא התעלם מגירסאותיו הסותרות של המתלונן, שהיה עד יחיד, ואשר מתייחסות הן לאופי המפגש בינו לבין הכלב, והן ביחס לאירוע התקיפה המיוחס למערער עצמו, כפי שעולות מעדותו בביהמ"ש, מחקירתו במשטרה, ומדבריו למתנדב במשטרה ואדים יוסיפוב.

ב"כ המערער הוסיף וטען כי בימ"ש קמא התעלם מנסיונו של המתלונן להסתיר את העובדה כי הגיש תביעה אזרחית נגד המערער, ומנע בכך מההגנה להוכיח בפני ביהמ"ש כי מדובר ב"מתלונן סידרתי" אשר הגיש בעבר כ- 20 תביעות בגין תאונות עבודה.

באשר לגזה"ד - טען ב"כ המערער, כי סכום הפיצוי שנפסק לחובת המערער בגין הארוע נשוא כתב האישום הינו גבוה מדי בנסיבות העניין, וכי לא היה מקום להתנייה שנקבעה בין תשלום הפיצוי לתשלום הקנס.

            הכרעת דינו של בימ"ש קמא

3.         בימ"ש קמא קבע, לאחר שמיעת העדים, כי בעת שהמתלונן עבר בסמוך לבית המערער, יצא כלבו של המערער מהבית, כשהוא לא קשור וללא זמם, ורץ לעבר המתלונן, שנבהל,  נפל ארצה ונחבל בידו.

4.         תימוכין לכך שהמתלונן נפל ונחבל בידו מצא בימ"ש קמא במסמך הרפואי ת/4, לפיו בצילום רנטגן התגלה שבר בשורש כף היד. המתלונן קיבל בתחילה טיפול של שיחזור וקיבוע בגבס, ומאוחר יותר, ביום 20.5.03, נותח בהרדמה כללית, ועבר "שיחזור סגור" וקיבוע פנימי של השבר.

בימ"ש קמא העדיף את תיאורו של המתלונן אודות תקיפתו ע"י כלבו של המערער, ודחה את התיאור המינורי של ההתרחשות כפי שתואר ע"י המערער.

ג)         דיון

5.         פער הגירסאות בכל הקשור לארועים נשוא כתב האישום בין המתלונן למערער הינו גדול, ואינו מתבטא רק בעוצמת הרגשות השונה של שניהם, אלא בתיאור העובדתי של ההתרחשות. המתלונן טען שהופל ע"י כלבו של המערער שפגע בו פיסית, וזינק לעבר צוארו, ואילו המערער טען כי הכלב רק ריחרח את המתלונן, ולא התרחש כל מגע פיסי בינו לבין הכלב. יתירה מזאת, המערער חלק על כך שהמתלונן בכלל נפל ארצה, וטען כי הוא לא ראה זאת.

6.         נקדים ונציין כי, לשון סעיף 338(ג) לחוק העונשין איננה מצריכה קיום של מגע פיסי בין הכלב למותקף אלא מסתפק באי-נקיטה באמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בהחזקת הכלב, ובנטל זה עמדה התביעה.

המתלונן מסר בעדותו כי בתחילה הכלב חסם את דרכו, ואח"כ זינק לעבר צוארו (עמ' 6 שורה 20, ועמ' 10 שורות 28-27), והוסיף:

" אני מאמין שהוא פגע בי, ואני נפלתי לצד השמאלי" (הדגשה לא במקור).

בהמשך חקירתו הנגדית טען כי הכלב " פגע בו" (עמ' 10 שורה 30).

וכן: