פסק-דין בתיק עפ 71749/05

השופטת י' שיצר :

1.              המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופטת ר' גרינברג), בת"פ 9748/03, ביום 14.9.05, בשתי עבירות של התפרצות לעסק וגניבה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א(1) לחוק, 2 עבירות של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק, החזקת רכוש חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק והחזקת כלי פריצה לפי סעיף 409 לחוק.

בית המשפט גזר על המערער 10 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירות של קשירת קשר לפשע והתפרצות, וכן 6 חודשים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות של החזקת כלי פריצה, החזקת רכוש חשוד כגנוב וגרימת היזק בזדון וגניבה.

2.              מלכתחילה הוגש הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בדיון לפנינו קיבלו באי-כוח הצדדים את המלצתנו, לפיה יחזור בו המערער מערעורו לעניין האישומים הראשון והשלישי, יזוכה מהאישום השני, והערעור יתמקד בעונש בלבד. בא-כוח המשיבה הסכימה לזיכוי מהאישום השני, אך עמדה על כך כי יוטל על המערער עונש של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן, אנו מזכים את המערער מהאישום השני.

אתייחס איפוא בגזירת הדין לאישומים בהם נותרה ההרשעה על כנה.

3.              על-פי האישום הראשון, המערער ואחיו הגדול (להלן: האח) קשרו קשר עם חבר של האח - ואדים (להלן: ואדים), לביצוע התפרצויות לבתי עסק וגניבה מהם. ביום 5.11.03, התפרצו השלושה לחנות לאביזרי רכב "ריקבי" ברמת השרון, לאחר ששברו קיר אחורי של החנות, וגנבו שני זוגות רמקולים וערכת דיבורית לרכב. רכוש זה נמצא בחזקת השלושה בעת מעצרם, וכן נמצא ברכב בו נסעו ציוד המשמש לפריצה, ללא כל הסבר סביר לכך.

על-פי האישום השלישי, ביום בו נעצרו השלושה נתפס בביתם של המערער ואחיו, רכוש החשוד כגנוב, כשאין בידם הסבר מניח את הדעת לכך, כמפורט להלן: מצלמת וידאו, מצלמה, חצובה למצלמה, יומן אלקטרוני, פנל רדיו-טייפ, רדיו-טייפ, חולצות ארוזות ומדפסת באריזה מקורית.

4.              בית משפט קמא קבע על יסוד הראיות, כי חלקו של המערער בשתי ההתפרצויות זהה לחלקם של האח וואדים, והרשיע אותו כאמור בהשתתפות בשתי ההתפרצויות. כמו-כן נקבע, כי יש לייחס למערער גם את החזקת כלי הפריצה וגרימת הנזק לשני בתי העסק.

בית המשפט ייחס משקל רב לתסקיר שהוגש בעניינו של המערער, מיום 30.8.05, ממנו נלמדות נסיבותיו האישיות: יליד 1984, עלה ארצה עם משפחתו, ובמהלך לימודיו התקשה להסתגל למסגרת, חבר לחברה בעייתית ודיווח על שימוש בגראס. עם זאת, לדברי המערער, בעקבות מעצרו התרחק מהחברה השולית וחדל לצרוך סמים. כן עולה מהתסקיר כי המערער נוקט בדפוס של אי לקיחת אחריות, תוך השלכתה על ואדים. להערכת שירות המבחן, המערער זקוק למסגרת טיפולית, אך הוא דוחה אותה בטענה שאינו זקוק לתמיכה, ולאור גישתו זו נמנע שירות המבחן מהמלצה.

בית המשפט גם נתן דעתו לנסיבות החמורות שאפפו לגישתו את העבירות, בשל היותן מתוחכמות ומתוכננות היטב, ודחה את טענת ההגנה כי מדובר באירוע חד-פעמי. עוד צויין כי המערער לא הודה בביצוע המעשים ולא הביע חרטה כנה. מנגד התייחס בית המשפט לשיקולים לקולא בנסיבות העניין וציין את גילו הצעיר של המערער והעדר הרשעות קודמות בעברו.

5.              בא-כוח המערער טען בפנינו כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות עונש של מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. הוא מדגיש כי למערער אין עבר פלילי, המערער למד ועבד ומדובר במעידה חד-פעמית, "במשובת נעורים" הנובעת משיקול דעת לקוי כתוצאה מהשפעתו השלילית של ואדים על אחיו, אליה נחשף גם המערער. כמו-כן לטענתו, די בשירות לקהילה כדי לקיים את אלמנט ההרתעה מחד, ולהתיר מקום לשיקומו של המערער מאידך. לעניין זה מפנה בא-כוח המערער לרע"פ 402/01 אברהים אבו גנאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 138, עמ' 142-143.

מנגד, מפנה בא-כוח המשיבה לתסקיר שהוגש בעניינו של המערער, וכן היא מדגישה את העובדה כי הפריצה בה הורשע המערער היתה מתוחכמת ומתוכננת מראש, כשברשות המעורבים נתפסה רשימה של בתי עסק אליהם תכננו להתפרץ.

דיון ומסקנות

6.              העבירות בהן הורשע המערער הן אכן עבירות חמורות, המבטאות זלזול ברכוש אחרים ופגיעה בשלוות הנפש והביטחון לה זכאים אזרחי המדינה. עבירות הרכוש הם נגע שפשט במקומותינו, וצדק בית משפט קמא בגישתו, שכן חובת בתי המשפט להילחם בתופעה זו בדרך של הטלת עונשים מרתיעים. יחד עם זאת, יש לשקול כל מקרה לנסיבותיו ולייחס משקל ראוי למרכיב האינדיבידואלי של הענישה, גם בנסיבות של עבירות חמורות.

על חשיבותו של שיקול זה עמד בית המשפט העליון בע"פ 433/89 אטיאס ג'ורג נ' מדינת ישראל,  פ"ד מג(4), 170, בעמ' 175:

" ענישתנו היא ענישה אידיבידואלית של כל עבריין 'באשר הוא שם'" (ע"פ 291/81, פלוני נ. מדינת ישראל, פד"י לה(4) 438, בעמ' 442). זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים ל"הקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנמוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים".

וכן בע"פ 5106/99 סעידי אבו-ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 350, בעמ' 354-355:

" ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מירבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיבידואליים העומדים בפניהם".