פסק-דין בתיק עפ 71666/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ז' הדסי-הרמן - סג"נ) בת"פ 4959/02, במסגרתו קבע בימ"ש קמא כי המערער עבר עבירת תקיפה אך נמנע מהרשעתו והטיל עליו ביצוע 120 שעות שירות לתועלת הציבור.

בערעור לפנינו טוען ב"כ המערער כי הוא מתמקד אך ורק בטענה כי המערער פעל "בגדריה של הגנה עצמית". הוא הודיע כי הוא חוזר בו מן הטענה ביחס להגנה מן הצדק וכן הצהיר כי הוא מקבל כנכונים את כל ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית משפט קמא.

ב"כ המדינה התנגדה לקבלת הערעור ועמדה על אישורו של פסק הדין של בית משפט קמא.

נגד המערער הוגש כתב אישום אשר הכיל שני אישומים. הרקע לאישומים הוא סכסוך מתמשך בין הנאשם לבין המתלוננים, בעל ואישה, המתגוררים יחד באותו בניין. באישום הראשון נטען כי המערער תקף תקיפה חבלנית את המתלונן. באישום השני נטען כי בהמשך לאירוע המתואר באישום הראשון תקף המערער את המתלוננת.

בית משפט קמא זיכה את המערער מן האישום השני וכן זיכה אותו מגרימת חבלה באישום הראשון, אך קבע כי הוא עבר עבירה של תקיפה. בית משפט קמא לא האמין לגרסאותיהם של המתלוננים ומצא שהם אף ניסו להעלים ראיות. כמו כן העביר בית המשפט ביקורת על מחדלי החקירה של המשטרה אשר היה בהם לגרום עיוות דין למערער.

בית משפט קמא קבע כי בבוקר יום האירוע כרת הנאשם ענפים של עץ הצומח בחלק החצר של המתלוננים, אך ענפיו חדרו לדירתו של המערער וגרמו לו למטרד. בתגובה לכך עקרו המתלוננים צמחיה בחלק החצר המשותפת לנאשם ולשכנים אחרים. עד שעות הלילה עסקו שני הצדדים בהעברת הענפים הכרותים והצמחייה העקורה מצד לצד.

האירוע הנקודתי נושא האישום הראשון אירע לאחר השעה 02:00 בלילה. בית המשפט קבע כי המערער המתין בחצר למתלונן, בידיעה שהלה יצא מביתו לקראתו בשל הענפים שהמערער העביר לחצרו, כשהוא "חמוש" במכשיר הקלטה על מנת להקליט את המתלונן. המתלונן יצא מביתו במטרה ברורה להתעמת עם המערער. בשלב זה החל ביניהם מאבק על האדניות שעמדו על החומה המפרידה ביניהם. בית המשפט קבע כי אינו יכול לקבוע בודאות מי היה הראשון שהחל את המאבק על האדניות: "ונראה כי מעת שנפגשים השניים, משני צדי הגדר, מנסה המתלונן להדוף אדניות לעבר הנאשם והנאשם מנסה לעצור בידו ומחזיר את האדניות לחצרו של המתלונן".

בשלב זה של המאבק, כך קבע בית משפט קמא, נחבל המתלונן, אך בית המשפט קבע כי החבלה נגרמה לו תוך ההדיפה ההדדית של האדניות וזיכה את המערער מגרימת החבלה. בית המשפט הוסיף וציין כי באף אחד משלבי המאבק המערער לא נכנס לחצר המתלוננים והם אלה שיצאו לקראתו והמשיכו את השלב השני של האירוע נושא האישום השני (ממנו זוכה המערער).

לגבי השלב הזה של המאבק על האדניות קבע בית המשפט כי המתלונן הכה את המערער במגב ובמגרפה, עובדה אותה ניסו המתלוננים להסתיר ואף העלימו את המגב והמגרפה, כפי שהעלימו מנגל אותו זרקו על המערער לאחר מכן.

בית המשפט קבע כי השלב הזה של המאבק הוא למעשה קטטה בין שני אנשים. הואיל והקטטה התרחשה במתחם של בית משותף, אין היא עונה על הגדרת העבירה של תגרה במקום ציבורי לפי סעיף 191 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. משתמע מכאן שבית משפט קמא סבר כי ראוי אולי להרשיע את שני הצדדים, המערער והמתלונן, בעבירה של תגרה במקום ציבורי. בסופו של דבר הרשיע את המערער בתקיפה סתם לאחר שקבע כי בפועל מדובר בתקיפה הדדית: "ניתן לקבוע בודאות כי המתלונן תוקף את הנאשם וחובל בו ומנגד תוקף הנאשם את המתלונן וחובט בו" (על פי הממצאים של בית משפט קמא, המערער עצמו נחבל באירוע המתמשך).

בית המשפט התייחס לטענת ההגנה העצמית של המערער אותה העלה מהרגע הראשון בנימוק כי הואיל ומדובר "בתקיפה הדדית של האחד את השני, איני סבורה כי יש לה מקום בענייננו".

אנו סבורים כי בית משפט קמא טעה ולאור קביעות המהימנות שלו והממצאים העובדתיים שקבע, גם בהסתמך על עדויות עדי ראיה, ראוי היה לקבל בנסיבות התיק הזה את טענת ההגנה העצמית של המערער. מכל מקום, אנו סבורים כי התעורר ספק סביר. הספק לא הוסר ולפיכך יש מקום להחיל את טענת ההגנה העצמית. בית המשפט דחה כמעט באופן מלא את גרסאותיהם של המתלוננים וכך נותרת על כנה גרסתו של המערער, אשר היה אמין על בית המשפט.

אשר על כן אין מקום לקביעה של בית המשפט כי במהלך המאבק על האדניות תקף המערער תקיפה מודעת את המתלונן, כאשר באותו זמן, אף לפי ממצאיו של בית משפט קמא, הוא ניסה להתגונן כנגד תקיפתו הוא על ידי המתלונן באמצעות המגב והמגרפה.

לפיכך אנו מקבלים את הערעור, ולו רק מחמת הספק ומבטלים את הקביעה כי המערער תקף את המתלונן.

כפועל יוצא מכך מבוטל החיוב בשל"צ.

ניתן היום, כ"ד בחשון, תשס"ז (15 בנובמבר 2006), במעמד הצדדים.