פסק-דין בתיק עפ 7163/06

ס. הנשיא נ. הנדל:

1.         המדינה מערערת על פסק דינו של ביהמ"ש השלום באשקלון (כב' סגן הנשיא ח. נחמיאס), לפיו זוכה המשיב, בשל אי דחיית מועד הדיון, לבקשת התביעה, בו לא התייצבו עדיה.  

2.         על-פי כתב האישום, בחודש אוקטובר 2005, תקף המשיב, שלא כדין, את אשתו, בכך שהכה אותה באגרופיו בפניה ובכל חלקי גופה בהיותו בגילופין. המשיב כפר באשמה. הדיון נדחה להוכחות. שמיעת הראיות נקבעה לחודש מרץ 2006. המשיב שהיה נתון במעצר השתחרר בתנאים. סניגורו דאז, הגיש בקשת דחייה וביהמ"ש השלום דחה את הבקשה. מספר ימים לאחר מכן, הגיש התובע בקשה, לדחות את הדיון בטענה ששוחח עם שתי עדות התביעה העיקריות- אשת המשיב ואימו- ונודע לו שלא קיבלו זימון וכי אם המתלוננת נפלה למשכב והמתלוננת לא מצאה סידור לילדיה. בימ"ש נעתר לבקשה ודחה את המשפט בחודשיים. בדיון הנדחה, לא התייצבו העדות והתובעת שהופיעה בדיון ביקשה להוציא נגדן צו הבאה. הסניגור התנגד לבקשת הדחייה. בימ"ש השלום קיבל את עמדת הסניגור. הואיל וכך, הכריזה התביעה,בדלית ברירה, אלה עדיי. בימ"ש קמא נעתר לבקשת הסנגוריה, וקבע שאין על המשיב להשיב לאשמה, בהעדר תשתית ראייתית, התומכת באישום ובהתאם זוכה המשיב מכל אשמה.

3.         הסניגורית, טענה בפנינו כי דין הערעור להידחות. היא לא התעלמה מהשיקול של חומרת העבירה, אך הדגישה, כי יש לשמור על לוח זמנים ואף לשמוע משפטים מיום ליום, שכן זוהי הוראת החוק, אפילו אם זו תקנה שהציבור המשפטי אינו עומד בה.

            יתכן, והגיע עת לערוך רוויזיה בדרך שמיעת המשפטים, אך אין זה נושא הערעור. האמת תאמר, שאף הסנגוריה הכללית והציבורית אינן ערוכות  כיום לשמוע משפטים מיום ליום ולו בשל ריבויים. יתכן, שבתכנון ובמאמץ כביר, הדבר אפשרי אך כאמור לא זו הסוגיה המתעוררת כאן.

            השאלה הניצבת בפנינו הינה, האם טעה בימ"ש בהחלטתו שלא להיעתר לבקשת הדחייה. צודקת הסניגורית, כי החלטה זו נתונה לשיקול דעתו של בימ"ש, אך ערכאת הערעור רשאית לבקרה. מבלי לקבוע נוסחה, נדמה, כי קיימים מספר שיקולים רלוונטים ביותר לסוגיה. הראשון, חומרת העבירה ונסיבותיה. השני, התנהגות התביעה. השלישי, הסיכוי שדחייה תוביל לתיקון המצב בהתאם, קרי שמיעת העד שלא יתייצב בישיבה הקודמת. הרביעי, קצב ודרך ניהול המשפט עד לדיון הרלוונטי.

במקרה זה, בחינת השיקולים, שזורה זה בזה. על כן אתייחס לעניין בצורה כוללת. לפי כתב האישום המשיב בהיותו בגילופין הכה את אשתו באגרופיו בביתם. הדבר, לא ייחשב לתגלית, אם יצוין, האינטרס הציבורי, לו נודעת חשיבות רבה, להילחם נגד התופעה המצערת של אלימות בין בני הזוג. בהקשר זה יצוין, כי העבירה בוצעה בשנת 2005, ועל כן אין המקרה דומה למצב בו המשפט מתנהל שנים רבות ללא התקדמות. הישיבה שהתקיימה בבימ"ש השלום היתה הישיבה הראשונה בה נשמעו ראיות. נכון הוא, שהעניין נקבע לדיון קודם, אך הדיון נדחה גם בשל עמדת הסניגוריה שאף הגישה בקשה לדחייה מטעמה. במועד הדיון, ציינה התובעת ששוחחה " אישית עם אחת מהעדות וגם תובעת השולטת בשפה הרוסית דיברה עימן בשפתן והן אמרו שהן תגענה". צא ולמד, שהתביעה ערכה בירור קודם הדיון כדי למנוע תקלה. בנסיבות אלו, מה המסקנה המתבקשת מאי דחיית הדיון? האם על התביעה לבקש צו הבאה לפני הדיון, כאשר אין "היסטוריה" של אי התייצבות והעדות הודיעו שתתייצבנה? במצב שנוצר, ביקשה התובעת  להוציא צו הבאה כנגד העדות. לא ניתן למצוא כל דופי בהתנהגות התביעה במקרה זה. בנסיבות העניין עולה, לכאורה, כי הוצאת צו הבאה היה מביא לתיקון המצב בישיבה הבאה. אין המדובר במקרה בו כתובתו של העד אינו ידועה על אף מאמצים לאתרו.

עולה מן המקובץ, כי המדובר בישיבת הוכחות ראשונה ובעבירה בעלת אינטרס ציבורי, כאשר התביעה פעלה כנדרש. מכאן, דעתי הינה שטעה בימ"ש קמא, באופן בו הפעיל את שיקול דעתו. בהגיעי למסקנה זו אינני מתעלם מזכויות המשיב. הלה נהנה מחזקת החפות. בנוסף, רשאי הוא לבקש שמשפטו לא יהיה תלוי ועומד , ללא תחימת זמן. ברם השאיפה היא להכריע במשפטים לגופו של עניין וזיכוי מחמת אי התייצבות אמור להיות בגדר חריג.

4.        מעבר לנדרש, אעיר שתי הערות שאינן נחוצות להכרעה בערעור זה אך לעניות דעתי ראויות להתייחסות במישור הכללי.

            הערה האחת היא, שהניסיון המשפטי מלמד, שלעיתים אישה שנפלה קורבן לאלימות מצד בעלה אינה ששה להגיע לדוכן העדים. קורבן מהסוג הזה נמצא לא פעם, במצב רגיש. על המתלוננת לשקול שיקולים מעבר לאירוע נושא כתב האישום והשלכת המשך המשפט לא רק עליה אלא אף על התא המשפחתי בכללותו. הקורבן נופל קורבן להיותו קורבן. העניין צוין, משום שסבורני שבמישור הפלילי על ביהמ"ש לגלות יותר הבנה לאי התייצבות עד. במקרה כזה, בשונה מתיק "רגיל" הגם שאיזון, בין אינטרסים מנוגדים מחויב תמיד. כאמור אין בהערה זו כל השלכה על הכרעתי במקרה דנא.

ההערה השנייה, נושאה סמכותו של בימ"ש להטיל הוצאות על סניגור או על נאשם במהלך ההליך הפלילי (והשווה סעיף 79 לחוק העונשין המסמיך את בית המשפט להטיל הוצאות על נאשם אם הורשע). הנושא הועלה במהלך הדיון, אוזכר בהחלטה קודמת והנני מוצא לנכון להתייחס לכך במסגרת פסק דין זה ולו בתמצית.

התקנות מסמיכות את בימ"ש להטיל הוצאות במהלך הדיון ללא קשר לתוצאה, אך הפסיקה, דלה בנושא והשימוש בסמכות זו אינו רב. ארשה לעצמי, להתייחס למותב הנוכחי שיושב בדין תקופה של כעשור בהרכב פשעים חמורים ובערעורים פליליים ואינני זוכר מקרה בו השתנו הוצאות אישיות על סניגור או נאשם.

בלי להרחיב בנדון, סבורני שאין לעשות שימוש בסמכות האמורה, פרט למקרים חריגים ומספר טעמים לכך. ראשית, למשפט הפלילי הכללים משלו ואין הוא דומה אף בענין זה למשפט האזרחי. הסניגוריה הינה מלאכה קשה. אין חובה על סניגוריה לגלות את החומר שבאמתחתה- למעט חוו"ד מומחה- ולבימ"ש קשה להעריך את התמונה במלואה. כמובן, זכותו של נאשם לכפור באשמה וההחלטה בידו. המשפט מטיל את כובד נטל ההוכחה על התביעה ויש לכבד קביעה ערכית זו. שנית, תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד- 1974, קובעת: "אם נעתר בית המשפט לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט בשל מעשה או מחדל של בעל דין רשאי בית המשפט אם ראה הצדקה לכך להטיל על בעל דין שבעטיו נגרמה הדחייה הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד". תקנה 21 (ב) קובעת ההוצאות לא יוטלו "אלא לאחר שנתן הזדמנות לבעל דין להשמיע את דבריו". תקנה זו מגבילה את סמכותו של ביהמ"ש להטיל הוצאות לנסיבות מאוד מסוימות. על פני הדברים, ניתן להטיל הוצאות על בעל הדין ולא על בא כוחו. הפסיקה הרחיבה את הפתח מכח הוראות כלליות. למשל, ביהמ"ש העליון מצא לנכון להטיל הוצאות על הסניגוריה בקשר לאי התייצבותה לדיון או הבעת זלזול בבימ"ש למשל צעקות ועזיבת אולם ביהמ"ש במהלך הדיון (ראה בש 391/85 מ"י נ' חחיאשוילי וקואט שווילי לט (1) 811 ו-ע"א 5075/02 עו"ד ברדוגו נ' מ"י פ"ד נח (2) 860). ברי, שבכל מקרה אין מקום להטיל הוצאות בשל כפירת נאשם באשמה, עמידתו על זכויותיו הדיוניות או אי נכונותו של סניגורו להסכים לעמדה משפטית מסוימת, לרבות קבלת ערעור נגד מרשו. ניתן לסכם את ענין הטלת הוצאות באופן הבא: דרך ארץ לחוד, ונקיטת עמדה לחוד.

5.        סוף דבר. הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את הכרעת דינו של בימ"ש קמא, אשר יקבע דיון נוסף לשמיעת ראיות. התביעה תהא רשאית לפנות לבימ"ש  קמא לפני מועד הדיון בבקשה להוציא צווי הבאה נגד העדות אשר לא התייצבו.

                                                                                                ______________

                                                                                                  נ. הנדל - ס. נשיא

הנשיא י. פלפל:

אני מסכים.