פסק-דין בתיק עפ 71538/04

המערער נשוי למתלוננת מזה שנים רבות ביותר. בכתב אישום שהוגש נגדו לבימ"ש השלום ברחובות, נטען כי בתאריך 25/9/99 איים על המתלוננת בעודו מחזיק סכין יפנית ובהמשך תקף אותה בכך שמשך את גופה, שרט אותה ואז דחף אותה על הכורסה. כתוצאה מהתקיפה, נחבלה המתלוננת חבלה של ממש שהתבטאה בסימן כחול בצד שמאל של בית החזה.

בימ"ש קמא (כב' השופט י' לוי), הרשיע את המערער בעבירת התקיפה. מעבירת האיומים זוכה המערער, לאחר שבסיכומים חזרה בה התביעה מבקשתה להרשיע אותו גם בעבירה זו. כפי שניתן להבין, ההרשעה היתה לאחר שמיעת ראיות.

מטבע הדברים, כמו במרבית התיקים מסוג זה, העדים העיקריים היו המתלוננת מחד גיסא, והמערער מאידך גיסא. בעדותה בביהמ"ש אישרה המתלוננת חלקים מגרסתה, אולם ניסתה לגמד את הדברים ולהקנות להם משמעות ואופי אחר. המתלוננת אישרה כי היתה מתיחות בינה לבין המערער נכון לזמן האירוע, כאשר בזמן עדותה בביהמ"ש היחסים השתפרו. באשר לתיאור במשטרה, כי המערער התנפל עליה, משך אותה, שרט אותה וזרק אותה על הכורסה, אמרה המתלוננת כי המערער אמר לה לשבת "לא רציתי אז הושיב אותי" וגם אמרה "נכון שהוא דחף אותי לשבת...". המתלוננת אישרה בביהמ"ש כי "כנראה כשהוא הושיב אותי, כנראה בלי כוונה יצאה לי שריטה בחזה". במילים אחרות, גם בעדותה בביהמ"ש אישרה המתלוננת כי המערער דחף אותה כדי להושיבה בכוח בכורסה, וכן כי החבלה בגופה, כתוצאה מפעולתו של המערער נגרמה לה ולא בכל דרך אחרת.

פרט לעדותה של המתלוננת, הובאו בפני בימ"ש קמא תמונה שהנציחה את מצבה של המתלוננת לאחר התקיפה, וכן תעודה רפואית שתיעדה את החבלה בגופה.

המערער העיד אף הוא. בימ"ש קמא קבע לגביו, כי "מדובר בעדות מאולצת, מעושה ומגמתית" ומסקנתו הסופית של כב' השופט קמא היתה כי "אני דוחה מחוסר מהימנות גרסת הנאשם, איני מאמין לנאשם שלא הפעיל כוח כלפי המתלוננת. במחלוקת בין המתלוננת לנאשם, מעדיף אני גרסת המתלוננת". כיוון שכך הורשע המערער בעבירה המיוחסת לו.

בהודעת ערעור מפורטת, תקף הסניגור למעשה את מימצאי המהימנות של בימ"ש קמא. לטענת הסניגור, לא אישרה המתלוננת בביהמ"ש את גרסתה במשטרה, ולמעשה, לא היתה גרסה שבה נתן בימ"ש קמא אמון. עוד טוען הסניגור כי הצילום בו נראית החבלה בגופה של המתלוננת אינו מתעד בהכרח את מצבה של המתלוננת בסמוך לזמן האירוע, שכן הוא לא מציין תאריך. באשר למימצא הרפואי, טוען הסניגור שהמתלוננת אישרה שהזיקה לעצמה לעתים ושמא גם בפעם הנוכחית מדובר בנזק שגרמה לעצמה. הסניגור מפנה גם למחדלי חקירה, שעיקרם בזה שהמשטרה לא חקרה את ילדי הזוג, חלקם בגירים שנכחו בזמן מעשה.

דעתנו היא כי אין מקום להתערב במימצאיו ומסקנתו של כב' השופט קמא.

באשר לגרסת המתלוננת, למעשה ניתן להבין מן האמור בפסק הדין, כי ביהמ"ש אימץ את דבריה של המתלוננת במשטרה, גם אם הדברים לא נאמרו ברחל בתך הקטנה בהכרעת הדין. יתרה מזאת, ומה שחשוב לא פחות: גם גרסת המתלוננת בביהמ"ש, כמות שהיא, מבלי להשלימה באמצעות האמור בהודעתה במשטרה, די בה כדי להוכיח את העבירה המיוחסת למערער. דחיפה בכוח שהסתיימה בגרימת חבלה בעצם החזה היא תקיפה לכל דבר ועניין. מדובר בתקיפה מינורית, ללא ספק ראינו חמורות ממנה, עדיין מדובר בתקיפה ובגרימת חבלה.

באשר לטענה כי המתלוננת גרמה את הנזק לעצמה: המתלוננת שחפצה לסייע למערער בזמן עדותה בביהמ"ש, שללה אפשרות זו. בימ"ש, כאמור, האמין לה, ואין כל סיבה להתערב במימצא מהימנות זה.

לעניין התמונה, טוב היה לו היה תאריך על התמונה, עדיין איננו רואים להתערב במסקנתו של כב' השופט קמא בנושא זה, כפי שהיא מופיעה בעמ' 50 שורות 29-30 להכרעת הדין. מכל מקום, גם ללא התמונה, התעודה הרפואית ת/2 די בה להוכחת החבלה, שכן היא מתארת אותה.

באשר לטענה בעניין מחדלי החקירה, השאלה שעומדת בפני בימ"ש בסופו של יום היא האם הראיות שהובאו די בהן והאם הימנעות המשטרה מביצוע פעולה זו או אחרת, גרמה נזק ראייתי לנאשם באותה פרשה, או שמנעה ממנו הגנה יעילה. איננו סבורים כי זה המצב במקרה זה. איש לא מנע מהמערער להביא את ילדיו הבגירים, אם סבר שיש מקום לכך וכי מן הראוי לערב אותם במריבה בינו לבין אמם. לפיכך, אי החקירה, אף הוא אינו פועל לטובת המערער. אשר לאי עריכת עימות בין המערער לבין המתלוננת, אין כל חובה לערוך עימות בכל חקירה, ואין לראות בכך כלל מחדל חקירתי, בוודאי לא כזה הפוגע בהגנתו של המערער.

התוצאה היא כי, כאמור, אין מקום להתערב במימצאי בימ"ש קמא ואנו דוחים את הערעור.

ניתן היום, ח' בניסן, תשס"ו (6 באפריל 2006), במעמד הצדדים.

הילה קוז'וקרו