פסק-דין בתיק עפ 71506/07

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ג' רביד) מיום 5.7.07 בת"פ 3410/06, בו הורשע המערער בעבירות של התחזות, עבירה על סעיף 97 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן: החוק) וכן ניסיון התחזות, עבירה על סעיף 97 סיפא לחוק ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין).

הערעור נסוב הן על הכרעת הדין המרשיעה והן על גזר הדין שבעקבותיה.

כללי:

2. שמחה ניר (להלן: המערער) הוא עו"ד במקצועו. בכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי הושעה מחברות בלשכת עוה"ד בתאריך 4.8.03. חרף השעייתו, המשיך המערער במועדים שונים במהלך תקופת ההשעיה, לייצג ולטעון בשם לקוחות בבתי משפט שונים ברחבי הארץ, ולהגיש בשמם לבתי המשפט מסמכים בעלי אופי משפטי. כתב האישום מורכב משני סעיפים מרכזיים (סעיפים 3 ו-4) בהם מפורטים המקרים בהם פעל המערער בבתי משפט בשם לקוחות. סעיף 3 מונה חמישה מקרים בהם ייצג המערער בפועל לקוחות בבתי משפט. סעיף 4 מונה שלושה מקרים בהם ניסה המערער לייצג לקוחות אלא שבתי המשפט בהם ביקש לפעול בדרך זו - מנעו זאת.

בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק, שאינו מותיר זווית שלא נבחנה עד תומה - דחה בית משפט קמא הן את טענותיו העובדתיות של המערער והן את טענותיו המשפטיות.

עיקרי ממצאיו של בית משפט קמא - בפן העובדתי:

3. פסק הדין שהורה על השעייתו של המערער ל- 3 שנים, הוא פסק דין סופי וחלוט שניתן בבית המשפט העליון, ולא יכול להיות כל ספק באשר לנפקותו ומשמעותו המעשית. כיוון שיש חשיבות מסוימת, לגלגולי הפרשה (ולו גם לעניין הרכיב הנפשי בעבירות המיוחסות למערער) תובאנה בקצרה ההתפתחויות המרכזיות (עד למתן פסק הדין החלוט) כדלקמן:

א. המערער הואשם והורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א (בד"מ 172/02 - ת/1) בהתנהגות שאינה הולמת עורך דין. זאת, בעקבות מכתב "מאיים ומטיל מורא" שכתב לראש ההוצאה לפועל, הרשם ישי קורן, בו האשים את לשכת ההוצאה לפועל ואת העומד בראשה בנקיטת מדיניות מפלה לטובת זוכים ולרעת חייבים, והודיע לראש ההוצאה לפועל, כי " לא נותר לי אלא להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי". עפ"י האמור בכתב האישום - ביטויים אלה מהווים עבירות על כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, מעשים הפוגעים במקצוע עריכת הדין לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק, והתנהגות שאינה הולמת את ממקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק.

ב. בתאריך 9.1.03 נגזר דינו של המערער. בין היתר הושעה המערער מחברות בלשכה לתקופה של שנתיים. במסגרת סמכותו לפי סעיף 78א' לחוק, הורה בית הדין על השעיה זמנית של הנאשם החל מיום 1.2.03 ועד להפיכת פסק הדין לחלוט.

ג. הן המערער והן הוועד המחוזי של הלשכה, ערערו על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (תיק בד"א 12,16/03). ביום 7.4.03, נדחה ערעור המערער, התקבל ערעור הלשכה על חומרת העונש והוארך עונש ההשעיה שנגזר על הנאשם לתקופה של 3 שנים (ת/2). כמו כן, הושתה על הנאשם השעיה זמנית שתחילתה כעבור 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנאשם ועד הפיכתו לחלוט.

ד. הצדדים ערערו על פסק הדין של ביה"ד המשמעתי הארצי לבית המשפט העליון (תיק על"א 3954/03). במהלך ההליכים שם, חזרה בה לשכת עורכי הדין מן הערעור ואילו ערעורו של המערער נדחה לגופו של עניין, כמפורט בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 4.8.03. (ת/3). כב' השופט לוי, הדגיש בסיכום פסק דינו, כי: " בנסיבות אלו שוב אין מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער אלא השתלחות והכפשה לשמן, וזו התנהגות אותה חייב היה בית הדין הארצי להוקיע , ולתת לה ביטוי בדרך של הענישה".

ה.  ביום 19.8.03- הגיש המערער בקשה לבית המשפט העליון לקיים דיון נוסף בעניינו. בקשתו נדחתה על פי החלטת כב' השופט א' מצא מיום 4.9.03 (דנ"פ 7527/03)(ראה ת/7).

ו.  ביום 17.9.2003 הגיש המערער בקשה לדיון נוסף בפני בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. המערער טען לפסלותו של פסק הדין, שניתן על ידי בית הדין המשמעתי הארצי, זאת משום שפסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי - לא היה חתום ונערכו בו שינויים. נימוק זה הינו מעיקרי הטיעון בפני בית משפט קמא ובפנינו, ונעסוק בו בהמשך. בקשתו נדחתה ביום 25.9.2003, תוך הטלת ספק רב בנקיון כפיו ובתום לבו של המערער המעלה טיעון זה, רק לאחר שנדחה ערעורו בבית המשפט העליון.

4.         המערער אכן ייצג או ניסה לייצג את כל הלקוחות המפורטים בכתב האישום. בכל המקרים מדובר בייצוג ובפעולות משפטיות שנעשו לאחר תאריך 4.9.03 (התאריך בו נדחתה בקשת המערער לדנ"פ). אליבא דבית משפט קמא, למרות הכחשתו הגורפת של המערער, לא הייתה קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לכך שהמערער אכן הופיע בבתי המשפט השונים שפורטו בכתב האישום, בשם הנאשמים שעניינם נדון באותם הליכים.

הפעולות שביצע המערער (או ניסה לבצע) הן פעולות שיוחדו לעורך דין והמערער ביצע אותן דרך עיסוק.

עקרי ממצאיו של בית משפט קמא - בפן המשפטי:

5.         המערער העלה מספר טענות הגנה משפטיות. המרכזית שבהן הייתה כאמור, כי ההשעיה אינה תקפה, משום שפסק הדין של ביה"ד המחוזי בד"מ 172/02 (ת/1) (להלן: פסה"ד שבמחלוקת) לא היה חתום על ידי כל השופטים שכיהנו בו. משום כך, כל ההליכים הבאים שנסמכו עליו - התבססו למעשה על טיוטה של פסק הדין, שעל כן, הם בטלים מעיקרא, לרבות פסק הדין הסופי של בית המשפט העליון.

בהאמינו כי פסק הדין בטל מעיקרא, המשיך לייצג  בבתי המשפט השונים, כאשר להבנתו, בכך הוא משיג על פסק הדין המשעה, בדרך של תקיפה עקיפה. גם אם טעה בהבנתו - עומדת לו ההגנה של טעות במצב דברים. בית משפט קמא דחה את הטענה על כל הסתעפויותיה.

נקודת המוצא ממנה יצא בית משפט קמא לדרכו נשענת על תורת הבטלות היחסית. יש להבחין בין הפגם (עליו הצביע המערער, לשיטתו) לבין נפקותו. גם אם תתקבל במלואה הטענה כי ההליכים שלאחר פסק הדין שבמחלוקת היו נגועים בחוסר סמכות - אין בכך כדי לומר כי הם בטלים.