פסק-דין בתיק עפ 71500/06

א.         המערער הורשע בבית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופטת ש' בן-שלמה), בת"פ 4216/05, לאחר שמיעת ראיות, בתקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש וכן בעבירת איומים.

האירוע המרכזי הינו האירוע שבו, על-פי הנטען, המערער דחף את המתלוננת באמבטיה, היכה באגרופיו בגבה, דחף והפיל אותה על הרצפה. כתוצאה מכך ונגרם לה פצע פתוח ומדמם ליד אוזן ימין.

כאמור, בימ"ש קמא הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות, כאשר מטבע הדברים העדים המרכזיים בתיק זה היו המערער מצד אחד והמתלוננת מצד שני.

יחד עם זאת, לא היו אלה העדים היחידים בפני בימ"ש קמא. בנם המשותף של בני הזוג, קטין, נחקר על-ידי חוקרת ילדים ובימ"ש התייחס גם לעדותו.

מטעם ההגנה העיד חבר של המערער, כאשר עדותו לא התייחסה לאחד משני האירועים שהם נושא כתב האישום, אלא לנסיבות נוספות שצריכות היו, על-פי השקפתו של המערער, להשליך על מהימנותה של המתלוננת.

בימ"ש קמא נתן אמון בגרסת המתלוננת וזהו הנדבך המרכזי  בהכרעת הדין.

ב.         סניגוריתו של המערער טוענת, כי במתן האמון במתלוננת שגה בימ"ש קמא והתעלם ממספר סתירות מרכזיות בגרסתה. כך למשל מפנה הסניגורית לסתירה בין גרסת המתלוננת לגרסת הילד באשר לשאלה, האם המערער ניסה לסייע בידי המתלוננת לקום לאחר שנפלה באמבטיה.

לדעתה, בית המשפט התעלם מסתירה באשר לנוכחותו של הילד באירוע. עוד טוענת הסניגורית כי קיימת סתירה באשר למקום החבלות בגופה של המתלוננת. המתלוננת טענה כי באירוע הראשון, שקדם לאירוע הנפילה באמבטיה, תפס אותה המערער בידיה, כפי שהדגימה ליד פרק כף היד, שעל כן החבלות היו צריכות להימצא ליד פרק כף היד. דא עקא, החבלות שאותן ראתה חוקרת המשטרה היו דווקא חבלות בזרוע ולא בסמוך לכף היד.

עוד טוענת ב"כ המערער, כי למתלוננת היה מניע לשקר והיא גם הוכיחה שהיא מסוגלת לשקר. באשר למניע, המערער, כך על-פי הנטען, הודיע לה בערב הקודם שרצונו בגירושים. היה ביניהם גם עימות על רקע אירוע קודם בבית-הקפה המשותף שאותו ניהלו השניים כבני זוג; אותו אירוע הכעיס את המתלוננת, שכן הוכיח לה שהמערער ממשיך "לרדוף שמלות", נטיה באופיו, שלה היתה מודעת כבר בשעה שנישאו. ענין זה, יחד עם הודעתו על רצונו להתגרש - מהווים מניע להעליל עליו עלילת שווא.

הוכחה לנטייתה  של המתלוננת לאמירת שקר רואה ב"כ המערער בכך, שהמתלוננת היתה מוכנה להגיש נגדו תלונה על גניבת השרתים במחשב בבית-הקפה המשותף וזאת על-פי עדותו של עד ההגנה שהעיד מטעם המערער.

המתלוננת גם היתה מוכנה, עפ"י עדותו, לשקר לשלטונות מע"מ כדי להימנע מהצורך לשלם מע"מ בגין השרתים.

ג.         התובעת מפנה לכך, כי כל גרסתו של המערער באשר לכך שסייע למתלוננת לקום, הורתה ולידתה רק בבימ"ש, ולא לפני כן. הגרסה גם לא הוצגה למתלוננת. גרסתו המקורית של המערער היתה, כי כלל לא נגע בה. אומנם במשטרה טען שהמתלוננת נפלה באמבטיה, אך הוא כלל לא היה שם. רק בעקבות עדות הילד, שאמר כי ראה את אביו (המערער) מרים את אמו (המתלוננת) מהרצפה - "שיפץ" את גירסתה בבית המשפט, ואמר כי אכן הלך לאמבטיה ועזר לה לקום.

גם הטענה כי מדובר בעלילת שווא בעקבות הודעת הגירושים הצפויה, אף היא צצה ועלתה רק בביהמ"ש.

ד.         שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא, כי לא נוכל להתערב בממצאיו העובדתיים של בימ"ש קמא.

אין צורך לחזור על מושכלת היסוד בתחום זה ולפיה, ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאי מהימנות (ועובדה), אלא במקרים חריגים.

חרף נסיונה של הסניגורית לשכנע אותנו כי זהו התיק החריג שבו תסטה ערכאת הערעור ממושכלת יסוד זו, לא שוכנענו כי אלו הם פני הדברים.

הסוגיה העיקרית שהיתה בפני בימ"ש קמא באשר לאירוע המרכזי, היתה האם שהה המערער ביחד עם המתלוננת לבד בחדר האמבטיה והיתה לו ההזדמנות לבצע את הנטען כלפיו.

בסוגיה זו ממצאיו של בימ"ש קמא חד משמעיים ועל פיהם אכן השניים שהו יחד לבד, גם אם לפרק זמן קצר ביותר. אין צורך בפרק זמן ארוך כדי לבצע את החבלה המיוחסת למערער, בין אם בדחיפתה של המתלוננת ובין אם באגרופים שנתן בגבה, כאשר שתי צורות התקיפה גם יחד גרמו לנפילתה ולחבלה שנגרמה לה.

בענין זה המערער בעליל שינה את גרסתו. גרסתו המקורית היתה כי הוא כלל לא שהה איתה לבד באמבטיה. גרסה זו הוכחה כשקרית, לאו דווקא על-ידי עדותה של המתלוננת אלא גם על-ידי עדותו של הקטין, אשר טען כי אביו סייע לאמו לקום לאחר הנפילה, זאת לאחר שהילד שמע את נפילתה של האם באמבטיה.