פסק-דין בתיק עפ 71464/05

השופט ז' המר, סג"נ - אב"ד :

1.       לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופט מ' פלד), בת"פ 3191/04. ע"פ 71464/05 הוא ערעורה של המדינה על קולת העונשים שהוטלו על הנאשמת. בע"פ 71467/05 מערערת הנאשמת (להלן: הנאשמת) על רכיב הקנס והפיצוי בגזר הדין.

2.       הנאשמת הורשעה על-פי הודייתה בעובדות כתב האישום, לפיהן בעת שעבדה כמנהלת החשבונות בחברה פרטית, גנבה עשרות (47) שיקים של החברה, זייפה אותם וגנבה סך של כ-115,000 ש"ח. בשל כך הורשעה בגניבה בידי עובד, עבירה על סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה על סעיף 418 לחוק; ובקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק.

3.       העבירות בוצעו במהלך תקופה של כ-9 חודשים בשנת 1999, עד שמעבידה גילה את המעשים. הנאשמת רשמה בשיקים את הסכום, שמות של מוטבים שונים, זייפה את חתימת החברה והמוטבים וגבתה את הכסף במזומן.

4.       בית משפט קמא גזר על הנאשמת מאסר על תנאי של 12 חודשים, קנס בסך -.8,000 ש"ח וכן חייב אותה לפצות את המתלונן בסך -.50,000 ש"ח.

בית משפט קמא נתן דעתו לנזק שגרמה הנאשמת לחברה, לטיב המעשים ולעובדה כי " חומרה יתרה מצויה בעבירות שביצעה הנאשמת, משניצלה כאמור, את אמון המעביד, והכל כשאין מדובר בכשלון חד פעמי".

לקולא התחשב בית משפט קמא בזמן שחלף, בעובדה שהנאשמת פיצתה את המתלונן באופן חלקי בסך -.30,000 ש"ח במסגרת תובענה אזרחית שניהל נגדה, בגילה הצעיר (בת 22 בעת ביצוע המעשים) ובהמלצת שירות המבחן שציין כי היתה נתונה במשבר משפחתי זוגי בעקבותיו התגרשה.

ערעור המדינה

5.       המדינה עותרת להשית על הנאשמת עונש מאסר בפועל ממושך. המדינה מפנה אותנו למדיניות הענישה שהותוותה על-ידי בית המשפט העליון בעבירות של גניבה ממעביד ובעבירות של מירמה חמורות, וסבורה ששגה בית המשפט כאשר " שם לנגד עיניו כשיקול ענישה מכריע אשר היטה את הכף לקולא, את המלצתו של שירות המבחן". המדינה סבורה כי המלצות שירות המבחן נשענות על בסיס רעוע, שיחה עם הנאשמת שדבריה כלל לא נבדקו ולא אומתו.

המדינה סבורה כי מכלול העונשים שהוטלו על הנאשמת מופרזים לקולא. הענישה הזו, המותירה בידי הנאשמת את " הפירות הבאושים של מעשי העבירה" משדרת מסר שלילי לעבריינים, לפיו חוטא יוצא נשכר.

6.       נראה לי כי ערעור המדינה בדין יסודו. העונש סוטה ממדיניות הענישה הראויה.

בע"פ (מחוזי ת"א) 72220/04 מדינת ישראל נ' כהנים, פדאור (לא פורסם) 96(9) 76 (להלן: פרשת כהנים), אמרנו את הדברים הבאים:

" לא בכדי קבע המחוקק ענישה מחמירה של שבע שנות מאסר בצידה על עבירת הגניבה ממעביד. עבירה זו נושאת עמה גם יסוד קשה של הפרת אמון. "בעבירות אלה נוספת לפגיעה בזכות ההחזקה של בעל הנכס גם הפרה של חובת הנאמנות שחב הגנב, מכוח מעמדו, לבעליו" (ע"פ 6350/93 מ"י נ' גולדין, פ"ד מט(4) 281). אפשר וצריך לדרוש ממעסיק שינקוט אמצעי הגנה מירביים כדי לשמור על רכושו, כנגד גנבים "מן החוץ" - אך קשה אם לא בלתי אפשרי, להתגונן מראש כנגד עובד "מבפנים", שבתוקף תפקידו ומכוח האמון שהמעביד רוחש לו - יש לו גישה טבעית לרכושו של המעביד. על כן, מתחייבת ענישה מחמירה ומרתיעה".

בפרשת כהנים הנ"ל קיבל בית משפט זה את ערעור המדינה על עונש מאסר של 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות שהוטל על עובד שגנב בנסיבות דומות, סך 580,000 ש"ח, והעמיד את עונש המאסר בפועל, בהתחשב "אך ורק", "בהיותנו ערכאת ערעור שאיננה ממצה את הדין עם משיבים" - על תקופה של 30 חודשים.

בית המשפט העליון קבע שאכן העונש שהוטל על כהנים בבית משפט השלום " אינו סביר ... עונש זה אינו הולם את חומרתם של המעשים שבביצועם הורשע, ובדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין בו משום שקלול ראוי של מכלול נסיבותיה של הפרשה ... אלמלא ראתה ערכאת הערעור שלא למצות את הדין עם המבקש, היה העונש הראוי על מעשיו כבד אף יותר..." (רע"פ 3642/06 מרדכי כהנים נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 1458).

7.       בע"פ 547/89 אברהם פלד נ' מדינת ישראל, תק-על 89(4) 303, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של עובד חברה שזייף מעל 20 שיקים וגנב את הכסף. בנוסף לחיובו בפיצוי בסך 125,352 ש"ח שטרם שולמו על ידו - הוטל עליו מאסר בפועל לתקופה של 16 חודשים.

ראה גם גישתו של בית משפט זה בע"פ (מחוזי ת"א) 71141/01, 71136 שמעון מואטי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(1) 188; ע"פ (מחוזי ת"א) 70482/01 אלי בן אמו נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

8.       אשר לנימוק כי הנאשמת פיצתה באופן חלקי את המתלונן, מן הראוי היה לתת לנימוק זה משקל מזערי בנסיבות הענין, אם בכלל.

המתלונן סיפר בעדותו (במסגרת ראיות התביעה לעונש) - כי נאלץ להגיש נגד הנאשמת תובענה אזרחית. החברה נקלעה בינתיים לקשיים כספיים ולאחר שנתיים של התמשכות ההליך בבית המשפט, ולאור ההוצאות המשפטיות שכבר הוציא ואלו שהיו עוד צפויות, בלי שסיום ההליך נראה באופק, הסכים בלית ברירה לקבל סך -.30,000 ש"ח בלבד. מתוך סכום זה כ-19,000 ש"ח היו הוצאותיו, כך שבפועל קיבל על-חשבון הסכום שגנבה המערערת סך -.11,000 ש"ח בלבד (לפי מספר התיק של התובענה האזרחית, היא הוגשה עוד בשנת 1999. הסכם הפשרה הוא מיום 30.10.02, כך שחלפו 3 שנים תמימות, ולא שנתיים כפי שאמר המתלונן, מיום הגשת התובענה ועד ההסכמה לשלם את הסך של -.30,000 ש"ח).

הנאשמת לא שילמה איפוא את הפיצוי (מדובר, כזכור, בהחזרת כספי הגניבה) - מרצונה, אלא לאחר שהדבר נכפה עליה הר כגיגית, וניצלה היטב את התמשכות ההליך האזרחי ואת קשייו של המתלונן, כדי להחזיר רק חלק מזערי מן הגניבה.