פסק-דין בתיק עפ 71454/04

השופט ז' המר :

1.         ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקוה (כב' השופטת ל' לב-און), בת"פ 1398/02, מיום 5.7.04, בו הורשע המערער בעבירות של העסקה והלנה שלא כדין, לפי סעיף 12א(א) ו-(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק).

2.         העובדות

            ביום 1.3.02 בשעה 03:10, נתפסו שני שוהים בלתי-חוקיים, תושבי ה"איזור" כמשמעותו בחוק (להלן: שב"ח), על-ידי שוטרי יחידת מודיעין פתח-תקוה. המדובר בעלי עלא (להלן: עלי) ובצלאח דיריה. הם עוררו את חשדם של השוטרים כשוהים בלתי-חוקיים, ולשאלת השוטרים ענו השניים, כי הם עובדים במסעדת "אחלה". השוטרים עיכבו אותם, וביחד איתם הגיעו למסעדה.

במסעדה הזדהה המערער כאחראי ואמר, כי השניים עובדים אצלו וכי הם אינם תושבי שטחים. המערער עוכב, וזמן קצר לאחר-מכן הגיע לתחנת המשטרה, יחד עם שניר רדעי (להלן: שניר או עת/4), שהוצג לשוטרים כ" אחראי על העובדים". התברר, כי עובדי המסעדה ישנים בדירה באיזור התחנה המרכזית בעיר, אותה שוכר עבורם המערער.

לדירה נשלחו שוטרים, שעיכבו שניים מדייריה בחשד לשהיה בלתי-חוקית. אחד מהם הוא אשרף טאהא (להלן: אשרף).

המערער הורשע בכך שהעסיק והלין שלא כדין את עלי ואשרף (להלן, יכונו ביחד: העובדים) - שניהם תושבים זרים, שאינם רשאים להיכנס לתחומי מדינת ישראל ולעבוד בה (ר' לענין זה תעודת עובד ציבור ת/7).

2.         המערער, שהוא הבעלים של המסעדה בה עבדו שני העובדים טען, כי " המנהל שאחראי על כל העובדים הוא זה שמגייס אותם ובודק אותם ואמר לי שאחד מהם בעל ת"ז ישראלית מירושלים ואחד מהם ירדני עם 'דרכון ירדני'" (ת/6). עוד אמר, כי לא ידע שהם שב"חים. ההנחיות שלו היו לא להעסיק פועלים מהשטחים.

3.         בית-משפט קמא הרשיע את המערער וקבע בענין העסקתו של אשרף, " כי הנאשם ידע שעל אף קיומו האפשרי של דרכון ירדני, טהא אשרף לא יכול לשהות בישראל בהיותו תושב האיזור, או למצער, עצם עיניים ולא בדק עד תום אם רשאי הוא לשהות בישראל ואם דרכונו הירדני בתוקף".

אשר לעלי, קבע בית המשפט " כי הנאשם יכול היה לדעת שהוא תושב שכם - שטחים בוודאי שצריך היה לחשוד שכך. והדרכון שהוצג אינו תקף והדבר בולט לעין".

4.         המערער אינו חולק על היסוד העובדתי בעבירה בה הורשע, היינו: כי העסיק והלין את שני העובדים, תושבי האיזור, שלא היו רשאים לעבוד בישראל. הגנתו התרכזה בשאלת קיומו או אי-קיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו.

5.         המסגרת הנורמטיבית לדיון מצויה בהוראות המיוחדות בסעיף 12א לחוק.

סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) לסעיף 12א לחוק, אוסרים על הלנה, העסקה והסעה של שב"ח. ס"ק (ד) קובע לאמור:

"מי שעשה מעשה, כאמור בסעיפים קטנים (א), (ב), (ג) או (ג5), עליו הראיה שהמעשה נעשה באחת מאלה:

(1)                       לאחר שבדק שבידי התושב הזר מסמכים, שלפיהם הוא נכנס לישראל כדין ויושב בה כדין ...;

(2)                       בנסיבות שבהן הוא לא חשד שהמדובר בתושב זר שנכנס לישראל שלא כדין, שהוא יושב בה שלא כדין ...".

6.        המסקנה היא, כי משהוכיחה התביעה את היסוד העובדתי של העבירה, היינו: את ההעסקה או ההלנה או ההסעה של התושב הזר, (כהגדרתו בחוק), שנכנס לישראל שלא כדין - עובר על שכמו של הנאשם הנטל הטקטי, להוכיח כי בדק את מסמכיו של התושב הזר ושלפיהם הוא שוהה כדין בישראל, או שבנסיבות הענין הוא לא חשד שמדובר בתושב זר שנכנס לישראל שלא כדין (ראה גם רע"פ 10556/03 דוד סעדיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 2278/03 נסים אבו-אחמד נ' מדינת שראל (טרם פורסם)).

           מידתו של הנטל, ככל נטל הוכחה הרובץ על נאשם במשפט פלילי, היא כמידה האזרחית, היינו: על-פי מאזן ההסתברות.

7.        המערער טוען, כי הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולהראות כי לא חשד שהעובדים הינם תושבים זרים השוהים בישראל שלא כחוק. את טענתו הוא מבסס על מספר נימוקים מצטברים, המצביעים, לשיטתו, על-כך שלא התעורר בלבו כל חשד, כאמור.