פסק-דין בתיק עפ 71370/05

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ז' בוסתן, סגן נשיא), ב-ת"פ 3038/04.

כנגד המערער הוגש כתב אישום, בו נטען כי המערער, חבל בקטין חבלה חמורה, בכך שבעט במרפק ידו השמאלית והכה בכוח מכת אגרוף בפניו.

לקטין נגרם שבר עם תזוזה במרפק, אשר הצריך אשפוז וניתוח לקיבוע הפנימי של השבר, כמו גם קיבוע חיצוני באמצעות סד גבס.

הרקע לתקיפה, הוא נוכחות מקרית של הקטין במריבה בין המערער לבין חברתו לשעבר.

המערער הורשע על פי הודאתו. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, על פיו הופנה המערער לשירות המבחן, והמאשימה הגבילה עצמה "בכל מקרה" לטעון לעונש שירוצה בעבודות שירות בלבד, למאסר מותנה ולפיצוי למתלונן. 

ב"כ המערער רשאי היה לטעון באופן חופשי, לרבות לביטול ההרשעה.

בית משפט קמא לא קיבל את הסדר הטיעון, והטיל על המערער מאסר בפועל של 8 חודשים, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן.

הערעור מופנה כנגד העונש שהוטל וכנגד אי כיבוד הסדר הטיעון. הודעת הערעור מפורטת ומנומקת, ובא כוחו דהיום, עו"ד זילברברג, העלה את כל הטענות האפשריות מדוע יש לקבל את הערעור.

המערער היה בן 19.5 במועד מתן גזר הדין. שירות המבחן הגיש בעניינו שלושה תסקירים, אך בסופו של דבר, לא המליץ על טיפול אלא על ענישה צופה פני עתיד. המערער התקשה לשמור על קשר עם שירות המבחן ולא התיצב לכל המפגשים. את התנהגותו נושא האישום הסביר המערער בפני קצינת המבחן בקושי להסכין עם הפרידה מחברתו, ובסערת הרגשות  בה היה נתון באותה עת.

שירות המבחן המליץ בפני המערער לקבל עזרה טיפולית פסיכיאטרית. תחילה הסכים המערער אך לאחר מכן, העלה ספקות בדבר הצורך בנחיצות טיפול כזה ולא שיתף פעולה.

בית משפט קמא היה ער לפסיקה ממנה עולה, כי בדרך כלל יכבד בית המשפט הסדר טיעון המובא בפניו, למעט כאשר הסדר הטיעון חורג מאיזון ראוי של השיקולים הרלוונטיים.

בית המשפט סבר כי המערער נהג  בבריונות גסה כלפי המתלונן, שנקלע בתמימות לקרבתו של המערער "במועד בו חיפש הנאשם על מי לפרוק את תסכולו. המתלונן לא נקט בכל פעולה שיהיה בה כדי להסביר (גם אם לא להצדיק) את מעשיו של הנאשם".

אשר לטענה כי המערער לא התכוון לתוצאה הקשה של מעשיו, אמר בית המשפט כי "מי שנוקט במעשי אלימות ובריונות כפי שנקט הנאשם, חייב לצפות כי התוצאה איננה בשליטתו ואם לא צפה זאת, הרי שנקט בעצימת עיניים."

בית המשפט הפנה למדיניות הענישה שהותוותה על ידי בית המשפט העליון, בין היתר, ב-ע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נ' מ"י, תקדין עליון, 2005(2) 3016.

בסופו של דבר, סבר בית משפט קמא "כי על השיקולים האישיים של הנאשם לסגת מפני האינטרס הציבורי שיש לחברה במניעת האלימות המשתוללת ברחובות. נראה לי כי אין  להעלות על הדעת שנאשם התוקף עובר אורח, סתם כך, על לא עוול בכפו, מתוך רצון לתת פורקן לתסכוליו, יסיים את משפטו ללא עונש מאסר של ממש שמשכו יהיה כמידת החומרה שפגע בקורבן. מתן עדיפות לשיקולים האישיים... יהיה בהם מסר שגוי שיש בו כדי לעודד אלימות."

בית המשפט הוסיף וציין, כי הוא איננו מתעלם מהשיקולים האישיים, לרבות הודייתו, חרטתו והסכמתו לפצות את המתלונן ועוד.

אנו מאמצים את נימוקיו ושיקוליו של בית משפט קמא, ואנו סבורים כי הם גוברים על האינטרס האישי של המערער, ואף על אינטרס ההסתמכות אליו הפנה אותנו בא כוחו דהיום.

בית משפט קמא נהג כשורה כאשר הבהיר למערער, עוד לפני הודייתו, כי הוא איננו כבול בהסדר הטיעון. עקרון ההסתמכות אינו יכול לשלוט באופן מוחלט ואבסולוטי על סמכותו של בית המשפט ועל שיקול דעתו אם לאמץ או לא לאמץ הסדר טיעון.

אנו סבורים כי לאור מדיניות ענישה ראויה של המלחמה באלימות המשתוללת, המסר שבהסדר הטיעון היה לא ראוי, ולפיכך, פגע באינטרס הציבורי, בעוד שהמסר של בית משפט קמא הוא המסר המתיישב עם מדיניות ענישה שהותוותה על ידי בית המשפט העליון.