פסק-דין בתיק עפ 71315/05

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום ברמלה (כב' השופט שמואל ברוך) מיום 22.05.05 בת.פ. 3370/02, לפיו הורשעו המערערים בעבירות זיהום מים, איסור לכלוך רשות הרבים וכן ניהול עסק ללא רישיון.

הערעור הוגש הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.

1.      ביום 11.12.02 הגישה המשיבה כנגד המערערים וכנגד מר אליעזר גולינסקי (נאשם מס' 1 בכתב האישום) (להלן: "מר  גולינסקי"), כתב אישום בו נטען כי ביום 07.02.02, אף במועדים קודמים סמוכים, פינו המערערים מאתר עבודתם בנתב"ג 2000 אדמה ופסולת בניין אשר בה, בין היתר, גושי בטון ואבנים גדולות והניחו אותה בסמוך לגדה הדרומית של נחל איילון בקטע הגובל בחלקת גולינסקי.

כל הנאשמים הואשמו בעבירות שעניינן איסור זיהום מים - עבירות לפי סעיפים 20 ב', 20 כא', 20 כב' לחוק המים התשי"ט-1959, איסור הטיית מים - עבירה לפי חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, התשי"ח-1957 וכן איסור לכלוך ברשות הרבים - עבירה לפי סעיפים 2,13,15 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

המערערים הואשמו אף בניהול עסק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968 ולפי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995, פריטים 5.1 ב' ו- 8.3 ב'.

      בהכרעת הדין שניתנה ביום 20.04.05 זוכו גולינסקי והמערערים מעבירת הטיית המים לפי חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, אולם הורשעו ביתר העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

על המערערת 1 הושת קנס בסך 45,000 ש"ח ועל המערער 2 קנס בסך 30,000 ש"ח. שניהם חוייבו לחתום על התחייבות ע"ס 90,000 ש"ח, שתוקפה ל-3 שנים. כן ניתן כנגדם צו להפסקת עיסוק בהובלת עפר או פסולת, שנכנס לתוקפו תוך 12 חודש מיום הינתן גזר הדין.

יצויין כי על גולינסקי הושת קנס בסך 30,000 ש"ח.

2.      בא כוחם המלומד של המערערים קובל על הרשעתם של מרשיו שכן לטעמו האשם היחידי והעיקרי הינו מר גולינסקי, שהזמין את שפיכת האדמה כדי להגן על חלקתו מפני שטפונות נחל איילון, בצוותא חדא עם חברי ועד המושב אשר אישרו, על פי הנטען, את שפיכת האדמה ויצרו בפני המערערים מצג לפיו מדובר בפעולה חוקית המאושרת על ידי הרשות.

המערערים טוענים לטעות בעובדה ולטעות לבר משפטית.

לדבריהם, הסיקו בתמימותם כי לאור דיפון הגדה הנגדית, לאור פעולות ביטון בחלקות סמוכות, לאור המצג שיצר גולינסקי ולאור נוכחות חברי ועד המושב ובניהם מזכיר המושב ויו"ר הועד - עסקינן בפעולה הנעשית בסמכות ותוך אישור הרשויות כדת וכדין.

עוד טוענים המערערים כי עסקינן בעבירה המצריכה כוונה פלילית, כוונה שלא הוכחה כלל.

לענין הרשעתם בעבירה לפי חוק רישוי עסקים, טוענים המערערים כי אין מדובר כלל בפסולת בניה, וכי הם עוסקים בעבודות עפר, עיסוק לגביו יש להם רשיון עסק.  

לענין גובה העונש טוענים המערערים כי הנאשם המרכזי היה מר גורלינסקי, ולפיכך עונשם אמור היה להיות קל יותר מן העונש שהושת עליו, ולכל הפחות אמור היה ביהמ"ש קמא לגזור על המערערים עונש אחד, ולא להטיל עליהם שני קנסות נפרדים, המצטברים יחדיו לסכום העולה על כפל הקנס שהושת על מר גולינסקי.

המשיבה תומכת בפסק הדין מנימוקיו. 

לטענתה, כל הטענות המועלות בערעור כבר נטענו בביהמ"ש קמא ונדחו.

המשיבה מדגישה כי אף מעדות המערערים עולה כי בכוונתם היה להפטר מהפסולת שהוציאו משדה התעופה וכי חיפשו מקום זמין וקרוב במקום להשליכה באתר פסולת מרוחק, השלכה הכרוכה בעלויות כספיות. 

עוד מדגישה המשיבה את הצורך הציבורי בשמירה על איכות הסביבה ואת החומרה שבמעשים המיוחסים למערערים.  

המשיבה סוברת כי המדובר באחריות קפידה, ומשכך, לא היה עליה להוכיח כל כוונה פלילית.