פסק-דין בתיק עפ 7131/03

השופט א. ואגו:

1.         לפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג. טהר-לב), מיום 12/2/03, ואמנם, גזר הדין ניתן ביחס לשתי המערערות, כאשר המערערת 1 היא חברה שנוהלה על ידי המערערת 2, אולם מאחר שהערעור מתמקד כל כולו בטענות הנוגעות לחומרת העונש של המערערת 2, ניתן להבין, שערעורה של המערערת 1 נזנח ומכל היבט פורמלי יש להורות על דחייתו.

                המערערת 2 (להלן: "המערערת") הורשעה, על פי הודאתה בשלושה כתבי אישום, שאוחדו ועניינם אי-הגשת דו"חות על פי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, עבירות על סעיפים 117 (א) (6) ביחד עם סעיפים 67 ו- 88 לחוק הנ"ל, ביחד עם תקנה 20 ו- 23 לתקנות מע"מ התשל"ו - 1976, וזאת בצירוף לסעיף 119 לחוק.

            מדובר היה ברצף של עבירות, אי-הגשת 22 דו"חות, שבוצעו בתקופה בין 11/95 ועד 08/99, כאשר המערערת ניהלה חברה העוסקת במתן שירותי רווחה וסעד לקשישים, ולעת מתן גזר הדין סכום המס המצטבר שלא שולם לשלטונות מע"מ היה כ- 200,000 ש"ח, וזאת לאחר שמספר מועט של הדו"חות הוגש באיחור, ונותרו 16 דו"חות שלא הוגשו כלל.

            בית משפט השלום דן את המערערת למאסר בפועל בן 14 חודשים, מאסר מותנה בן 12 חודשים לתקופה של 3 שנים, וכן לקנס של 20,000 ש"ח לתשלום בעשרה שיעורים חודשיים שווים ורצופים, או 150 ימי מאסר בתמורה.

            ביצוע גזה"ד עוכב על מנת לאפשר הגשת ערעור זה שלפנינו, והדיון בו.

2.         בהודעת הערעור ביקשה המערערת לבטל את עונש המאסר בפועל ולהקטין את גובה הקנס שהוטל, וזאת מאחר, שכנטען, לא התחשב בית המשפט בכך שחלק מהדו"חות הוגשו בפועל טרם מתן גזה"ד, וכן בשל נסיבות אישיות כמו מצבה הבריאותי של המערערת, בת 54, החולה במחלות הדורשות טיפול אינטנסיבי, היותה מפרנסת יחידה של בן נכה, ועל רקע עברה הנקי.

            כפי שנעשה גם במהלך ההתדיינות בפני בית משפט השלום, טרם מתן גזה"ד, כך גם במהלך בירור הערעור בערכאה זו, ניתנו למערערת דחיות רבות והזדמנות להשתדל ולהסיר את המחדלים שבעטיים הוגשו האישומים, ולהסדיר את חובותיה לרשויות מע"מ, מתוך הבנה שהדבר יכול שיהווה שיקול בעל משקל בכל האמור בעונש הראוי שתישא בו, ואולם, הגם שארכות אלה נשאו פרי חלקי, והמערערת שילמה עשרות אלפי ש"ח על חשבון חובה, נותרה חייבת על פי הצהרת ב"כ המשיבה, נכון למועד הדיון בערעור לגופו, סכום של כ- 102,000 ש"ח.

            נראה, שהמכשול להסדרת מלוא החוב למשיבה נבע מחוסר הצלחת המערערת למכור דירת מגורים מסוימת בערד, שמתוך התמורה למכירתה קיוותה להזרים סכומים משמעותיים, ולא התברר עד תום, מדוע לא צלח הדבר.

3.         בפנינו טענה עו"ד בר ציון, בשמה של המערערת, כי היא עשתה מאמצים וניסיונות מרובים להסדרת חובותיה וכי יש להתחשב בתוצאה, אמנם החלקית, של השתדלותה זו, וכן חזרה ב"כ המערערת והטעימה את הקושי הצפוי לה אם תאסר, כאשר מדובר באישה מבוגרת, חולת לב, המתאשפזת לעתים קרובות בבית חולים, ולה בן חולה, נכה צה"ל, שהיא מטפלת בו.          

            המערערת גם ביקשה שנתרשם מהתסקיר החיובי של שירות המבחן שהוגש בשעתו בעניינה.

            המערערת ביקשה כי עונש המאסר בן 14 חודש יופחת לשישה חודשים באופן שיאפשר לה לרצותו בעבודות שירות, ועמדתה היא, שאם כך יעשה, תוכל להוסיף ולפעול לתשלום החוב למע"מ ובמקביל לנסות ולפרנס את משפחתה.

            ב"כ המשיבה, עו"ד ביטון, הדגישה כי עד היום לא הוגשו 8 דו"חות מתוך 22 הדו"חות שבגינם הוגשו כתבי האישום, וכי לאחר תחילת ההליכים המשפטיים נגדה, לא רק שלא דאגה המערערת להסיר את המחדלים הללו, אלא שהוסיפה וביצעה עבירות כאלה בדו"חות נוספים, וצברה עוד שני כתבי אישום , שלעת מתן גזה"ד, כזכור, צורפו לכתב האישום המקורי.

            ב"כ המשיבה הוסיפה וציינה שבינתיים הוגש נגד המערערת כתב אישום נוסף, שטרם נדון, ועניינו ביצוע לכאורה של עוד 21 עבירות זהות לקודמותיהן, ומדובר איפוא, ברצף של אי-הגשת דו"חות משנת 95 עד 2003, באם תורשע המערערת גם בכתב אישום זה.

            המשיבה טוענת, כי מצבה הבריאותי של המערערת אינו שונה ובוודאי לא חמור מזה של נאשמים אחרים, אשר נדונו למאסר בפועל, חרף מחלתם, ושלגביהם קבעו הערכאות השונות, לרבות בית המשפט העליון, שאין המחלה מונעת ריצוי העונש, וכי ניתן להעניק להם טיפול רפואי כנדרש גם במסגרת שב"ס.

4. בבואנו לבחון את טענות הצדדים בערעור זה, לא נוכל, לטעמי, להתעלם משיקול מרכזי, אשר עמד גם ברקע נימוקי גזר דינו של בית משפט השלום ועניינו בכך שאי הגשת הדו"חות על ידי המערערת נבע בעצם משיקול כלכלי פשוט, ויצירת סדרי קדימות ועדיפות מודעים, כאשר בחרה לסלק חובותיה כלפי עובדים וספקים, במקום להעביר את סכומי המע"מ לקופת המדינה כפי חובתה שבחוק, ובמילים אחרות - המשיכה לקיים ולנהל את העסק, אותו בית אבות, על חשבון הקופה הציבורית ותוך פגיעה עקיפה בציבור כולו.

גם מתוך תסקיר שירות המבחן שעמד בפני בית משפט קמא עולה, כי על פי תפיסתה של המערערת העדר יכולתה להתמודד ברמה הניהולית עם מצוקתה הכספית מול הנחיצות לשלם לעובדים ולספקים, והתקווה שבסופו של דבר, המצב ישתפר ותוכל לשלם גם את חובותיה למע"מ, הם שהביאוה להחלטה המודעת ליצור את סדר העדיפויות הלקוי והבלתי חוקי כפי שנעשה.

            ענישה חמורה, במקרה כזה, יש לה תכלית הרתעתית מובהקת לרבים, שהרי בבואו של מנהל עסק לערוך בחירה בין קידום עיסקו הפרטי והאדרת רווחיו ולבין קיום הוראות החוק ותשלום המס המוטל עליו, שומה עליו לראות לנגד עיניו את המחיר הכבד שעלול הוא לשלם אם יבחר להעדיף את כיסו הוא על פני הכיס הציבורי, כאשר הוראת החוק ברורה ומפורשת ואינה מותירה מקום להעדפה אשר כזו.

            בתי המשפט הדגישו לא אחת את חומרת העבירות הכלכליות מסוג זה ואת המסר המרתיע שהענישה חייבת לשאת: