פסק-דין בתיק עפ 71137/06

המערער היה שוטר במשטרת ישראל. בכתב האישום שהוגש נגדו יוחסה לו עבירה של לקיחת שוחד.

על-פי הנטען, קיבל המערער שוחד ממי שהיה העד המרכזי בתיק זה, על-מנת להתריע בפני בעל קזינו מסוים על פשיטות משטרתיות על הקזינו.

בימ"ש קמא, כב' השופט ח' אפרתי, זיכה את המערער מחמת הספק לאחר שמיעת ראיות. שמיעת הראיות ארכה זמן רב מאוד, אולי רב מהנדרש. בדיעבד, עובדה זו עומדת בבסיס אחד הטיעונים המרכזיים שבפי הסינגור בפנינו ועל כך בהמשך.

מכל מקום, הזיכוי עצמו הוא חלוט. המדינה לא ערערה עליו ואיננו עוסקים בו.

לטענת הסניגור, משזוכה המערער היה מקום לפצות אותו בגין ההליך שעבר וזאת מכח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. הבקשה לפיצויים הוגשה גם מכח סעיף 81, כאשר הטענה היא שהיה במקום לחייב גם את מי ששימש כמתלונן, קרי: העד המרכזי, משום שהתלונה הוגשה בקלות ראש לשם קנטור או ללא יסוד, הכל כאמור בסעיף 81.

בית-משפט קמא דחה את הבקשה בהחלטה מנומקת מיום 24.5.06. זמן רב חלף בין מועד הטיעונים ומתן ההחלטה וגם על כך מלין הסניגור בפנינו, כחלק מהטיעון הכללי בדבר התמשכות ההליכים בתיק זה.

המדינה טוענת, כי החלטתו של בימ"ש קמא, שלא לפצות את המערער, בדין יסודה.

באשר לעילה הראשונה המנויה בסעיף 80, קרי: לא היה יסוד להאשמה, טרח התובע ופירט בפנינו כמה וכמה ראיות שהיה בהן כדי להוות בסיס מספיק להגשת כתב האישום, שעל-כן מכח עילה זו אין מקום לזיכוי המערער.

לענין הנסיבות האחרות טענה המדינה כי בדיעבד המערער לא נפגע. לשם כך הוגש לנו המסמך מש/3, שהוגש גם בבימ"ש קמא וכפי שאנו מבינים, הצדדים גם נחקרו ביחס למסמך זה.

מסמך זה מפרט את ההשתלשלות "הכלכלית" באשר לזכויותיו של המערער בעקבות הפרשה הנידונה, ויש בו התייחסות לשאלה, עד כמה נפגעו זכויותיו כתוצאה מההליך.

בחנו את טיעוניו של הסניגור ונראה לנו, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא.

נתחיל בעילה הראשונה שעניינה, לא היה יסוד לאשמה:

קביעתו המרכזית של בימ"ש קמא בתיק זה היא, כי אין לתת אמון מלא במי שהוא המשיב 2 בבקשה שבפנינו, דיאב עאקל, שהיה המודיע שהביא לפתיחת הפרשה ולהגשת כתב האישום. החלטה בדבר מהימנות, היא החלטה שמטבע הדברים ניתנת כחלק מהדיון המשפטי, קשה לצפות את הערכת ביהמ"ש מראש, שעל-כן רק בנסיבות חריגות ניתן לקבוע כי לא היה יסוד לאשמה על סמך סברה מראש, כי בימ"ש לא ייתן אמון בעד שמדובר בו.

לכך יש להוסיף, כי בתיק שבפנינו עדותו של המודיע היתה רק אחד מנדבכי הראיות שעמדו בפני בימ"ש קמא.

הנדבך השני, היה דבריו של המערער עצמו, הן בדברים שנאמרו מפיו בחקירותיו במשטרה, הן מדברים שתומללו מפיו מהקלטות והן אפילו בפרוטוקול ביהמ"ש בחקירתו הראשית והנגדית.

די לנו אם נפנה לדברים שאמר המערער במו פיו בביהמ"ש, שעליהם לא יכולה להיות מחלוקת. המערער סיפר כי היתה עסקה כספית - עסקת רכב - בינו לבין אחד הנאשמים האחרים, הקשורים לקזינו, הוא פנה אליו וביקש לקבל את חובו: "הייתי פונה אליו על-מנת שהוא ישלם לי את הכסף על החוב שהיה חייב לי עבור האוטו"; ואז בהמשך פנה אליו אותו אדם והציע לו, כי ישלם לו עבור מסירת אינפורמציה על פשיטות אפשריות של המשטרה.

המערער הודיע לבעל הקזינו: "אדוני, זה לא מתאים לי", זאת מחד גיסא ומאידך גיסא, לא טרח המערער להודיע על פניה זו לממונים עליו או למי בהיררכיה המשטרתית.

לא זו אף זו, המערער מספר בהמשך, כי בסופו של דבר החליט לנצל זאת לטובתו ולגבות מאותו בעל קזינו את חובו, על-ידי כך שיעתר לכאורה להצעה לקבל כסף עבור התרעה מפני פשיטות משטרתיות, בלשונו: "בסוף אמרתי לעצמי, אולי אני אעשה משהו אחר, אולי למראית עין אגיד לו כן, לא מתכוון לדווח, אבל בסופו אקבל את הכסף שמגיע לי....

דברים אלה הם הודאה מלאה, שעל כן קשה לצפות מגוף כלשהו שלא יגיש כתב אישום נוכח ראיה שכזו.